בחינות בגרות – מדריך הישרדות להורה
ממש בימים אלו אנחנו, כמו משפחות רבות אחרות בישראל, מתרגשים יחד עם הילד שנבחן בבחינות הבגרות הראשונות שלו. להלן כמה תובנות ועצות שיעזרו לנו לעבור את התקופה המלחיצה.
כולנו מבינים שלחוויה הלימודית שהייתה לנו יש השפעה מהותית על הדרך בה אנחנו תופסים את הלימודים של ילדינו. מי שהיה תלמיד גרוע, סוחב איתו בד"כ את כאב הכישלון גם הלאה, אפילו אם כבר הצליח במישורים אחרים בחיים וחווה גם ניצחונות. אבל גם מי שהיה תלמיד טוב, לפעמים סוחב משקעים ומטען שלילי מתקופת התיכון: למישהו היו קשיים בהשתלבות חברתית, האחר סבל מיחס פרפקציוניסטי שלו עצמו או של הוריו לבחינות הבגרות, ועוד. כשהילדים שלנו מגיעים לגיל הזה, כל החוויות באות וצפות על פני השטח ולפעמים מפתיעות אותנו בעוצמתן.
חשוב לזכור שהילד שלנו הוא לא אנחנו, להפריד בין מה שעבר עלינו לבין מה שעובר עליו. לשם כך עלינו לזהות תחושות שלנו שעולות כתוצאה מזכרונות וחוויות שהפנמנו, ולהפריד אותן ממה שאנחנו מרגישים כעת וממה שהילד שלנו מרגיש. אז בפעם הבאה כשמפלס הלחץ עולה, פשוט תנסו לבדוק מה בדיוק "מקפיץ לכם את הפיוז": המתכונת באנגלית של התיכוניסט שלכם, או הטראומה מימים עברו.
המופנם, הלחוץ והבטלן
הילדים, כמובן, שונים מאוד זה מזה – וגם בגיל ההתבגרות כל אחד מהם מגיב למצבי לחץ באופן שונה. ישנן שלוש דרכי התנהגות אופייניות לגיל הזה ש"מטריפות את ההורים". נקרא לזה "המופנם", "הלחוץ" (למרות שבדרך כלל מדובר ב"לחוצה"), ו"הבטלן".
הטיפוס הראשון הוא לאו דווקא ילד שתקן –עם חבריו הוא מקשקש בטלפון כל היום. אבל איתנו, ההורים, הוא לא מוכן לחלוק את החוויות, עונה על השאלות בקצרה ובחוסר חשק, לא מנדב מידע על הלו"ז שלו, ובאופן כללי מאותת "תרדו ממני כבר". זה משגע את ההורים כי הם מרגישים שהילד התרחק מהם, אולי לא סומך עליהם, אולי אין לו תקשורת טובה איתם. זה הזמן לרגשות אשם נוסח "מה עשיתי לא בסדר שהוא לא מדבר איתי".
מה לעשות? אם תלחצו עליו, לא תשיגו הרבה. תנו לו להבין שאתם בסביבה אם הוא ירצה לדבר. אותתו לו שאתם נותנים בו אמון, אבל אכפת לכם. אל תשכחו לשים גבולות ובעיקר אל תתחילו בחקירת שב"כ אם הוא כבר בא ומספר משהו. פשוט תקשיבו ותהיו אוהדים ולא מתערבים. יש סיכוי שזה יעזור לו לחלוק.
הטיפוס השני שכיח יותר למצוא בקרב הבנות המתבגרות. הילד או הילדה מתנהגים כאילו כל העולם יתמוטט, אם יכשלו בבחינה כלשהי או אפילו יקבלו ציון פחות טוב מהמצופה. זה יכול לנבוע מפרפקציוניזם, או פשוט ממבנה אישיות קצת לחוץ ודרמטי. הבת שצורחת על כולם בבית שיהיו בשקט כי היא צריכה ללמוד, מסתובבת עצבנית, לא מוכנה להשתתף בשום פעילות משפחתית כי "אתם לא מבינים שיש לי בגרויות?!", או הבן שחוטף בלק-אאוט בבחינה – בכל מקרה זה לא נעים.
מה לעשות? יש לי מילה אחת בשבילכם – "COOL". הדרך היחידה להרגיע את הרוחות מסביב זה להיות רגוע כמו פסגה מושלגת בנפאל. ילד פרפקציוניסט אפשר לנסות להכניס לפרופורציות ולהראות לו שהעולם לא באמת יתמוטט אם יקבל 7 במתמטיקה, אבל בעדינות, שלא יחשוב שאתם חסרי רגישות. ואם מדובר במקרה של חרדת בחינות אמיתית – פנו לעזרה המקצועית.
הטיפוס השלישי הוא זה שלוקח בקלות, אבל יותר מדי בקלות. כשכל החבר'ה דוגרים על הסיכומים לפני הבחינה – הוא משחק במחשב בנחת. בניגוד למה שנראה כלפי חוץ, לפעמים אלה הילדים שמפלס החרדה אצלם כל-כך גבוה שהם פשוט בורחים מהצורך להתמודד מול התביעה להצליח. אם מדובר בתלמיד טוב בד"כ, יתכן שהוא פשוט זקוק לשיחת מוטיבציה מרגיעה (ולא מלחיצה!), אך אם גם לפני כן היו לילד בעיות לימודיות, יש חשש כבד שהוא פשוט ויתר מראש על הניסיון להצליח.
מה לעשות? לשים גבולות, אבל בשום אופן לא להתחיל במסכת הצקות. להבהיר שאתם מאמינים בו, וגם אם לא יצליח במשהו, מה שחשוב לכם זה שהוא מנסה לעשות כמיטב יכולתו. לפעמים יעזור לשבת ביחד עם לוח בחינות ולבנות לו"ז לימודים, או אפילו סתם להתחיל להתעניין בחומר הנלמד – כדי לדרבן אותו להתחיל להסתכל בכיוון. אולי יגלה שהשד לא נורא כל-כך ואפשר לפחות לנסות ללמוד משהו. אם הבעיה חמורה באמת, תתייעצו עם המחנך, עם יועץ בית הספר או עם פסיכולוג שמתמחה בבני נוער.
קשב וריקוד
זה הזמן להתיחס לתופעת הילד המאובחן. יתכן שהילד שלכם עבר איבחון בגלל קשיי קשב וריכוז או ליקויי למידה, וקיבל הארכת זמן או הקלות בבחינות, ויתכן שאתם בדיוק עכשיו מגלים שהוא חווה קשיים מעבר למצופה ויתכן שיזדקק לאיבחון לקראת שנה הבאה. מה שחשוב מאוד להבהיר לילד כזה, זה שהאיבחון ואפילו הדיאגנוזה הרשמית "קשיי קשב וריכוז" לא פותרים אותו מהאחריות ללימודיו. שימו לב שהוא לא מתחיל לנצל את הפוזה של "קשה לי, אני מאובחן ויש לי בעיות" כדי להשתמט מחובותיו. הגבולות הם עניין נחוץ ביותר למתבגרים בכלל, ולאלה שיש להם בעיה לארגן את עצמם – על אחת כמה וכמה. תעזרו לו לארגן סדר יום, מצאו דרכים שיכולות לסייע לו להתרכז, אבל אל תוותרו לו ואל תתנו לו לוותר לעצמו.
"לשמן את המכונה"
עובדה שמתבגרים רבים נוטים לשכוח, היא שהפעילות השכלית קשורה מאוד למצבם הגופני. אז אתם, ההורים, תזכירו להם את זה. תשגיחו שיאכלו אוכל מזין ולא רק חטיפים וג'אנק, ושהם ישנים מספיק שעות, ואולי אפילו שהם יוצאים להתעמל או לנשום אוויר צח. דווקא בזה אפשר להיות "האימא הנודניקית", בלי לחשוש להלחיץ או להרחיק אותם. אל תתנו להם להגזים עם הקפאין, אבל דווקא לבחינה עצמה תמליצו להם לקחת משהו מתוק ושוקולדי – זה באמת עוזר להישאר ערניים ולהתמקד, כי בזמן פעילות אינטלקטואלית מאומצת הגוף מגיע בקלות לירידת סוכר. כמה קוביות שוקולד מריר יחזירו את הערנות.
שיהיה לכולנו בהצלחה!