חטיפת ילדים – דרמה קולנועית או תסריט ריאלי?

בשנים האחרונות מתנהלים בבתי המשפט למשפחה עשרות תיקים שכולם דנים בחטיפתו של ילד ממדינה אחת לאחרת על ידי אחד מהוריו. ריבוי התיקים קשור לקלות היחסית שבה אנשים מתניידים היום בין המדינות, וכמובן לריבוי מקרי הגירושין ופירוק המשפחה. האם זה יכול לקרות לכל הורה? ומה ניתן לעשות כדי למנוע את זה?

חטיפת ילדים היא העברת ילד ממדינה שבה הוא מתגורר למדינה אחרת, על ידי הורה אחד, בלא שניתנה לכך הסכמה של ההורה השני (בישראל דנים הן בתיקים של חטיפות מישראל לחו"ל והן בתיקים של חטיפות מחו"ל לישראל, זאת משום שהחל מ-1991 ישראל חתומה על אמנת האג). מבחינה משפטית יבשה, אין משמעות לשאלה האם ההורה ה"חוטף" הוא משמורן, האם הייתה הסכמה בין ההורים לגבי החזקת הילד, או האם מדובר בזוג שהוא גרוש, פרוד, או כזה שמעולם לא היה נשוי. מבחינה פסיכולוגית, כמובן, מדובר בהבדלים מהותיים ביותר: הילד שיוצא לחו"ל עם אימו שהיא המטפלת העיקרית והמשמורנית לא חווה טראומה, לעומת הסיטואציה שבה הוא מופרד מההורה שמטפל בו בדרך כלל, בלי הסברים, בלי תאריך חזרה ובלי שהסכים לכך. משום כך העבירה של חטיפת הילד היא כל כך חמורה ואף נחשבת לעבירה פלילית.

למעשה, כל שינוי מקום מגורים של הילד מחוץ למדינה בה חי הילד באופן קבוע חייב להיעשות בהסכמה בין ההורים, למעט מקרים שבהם יש אישור מבית המשפט להוציא את הילד לחו"ל בלי שההורה השני הסכים (אישור כזה ניתן לפעמים, כשמדובר בטובתו המובהקת של הילד. למשל, כשאימו היא המטפלת היחידה והיא עוברת לגור ולעבוד בחו"ל, והאב שנותר לגור בישראל כלל אינו מתפקד ואינו מעורב בחיי הילד, אך מונע מהילד יציאה עם אימו לחו"ל מתוך נקמנות).

בדרך כלל ילדים חטופים מוחזרים למדינה ממנה נחטפו, אם מעורבות בעניין מדינות החתומות על אמנת האג.

הצעד המניעתי במקרה הזה הוא קל ביותר: ברגע שיש חשד, ולו הקל שבקלים, שההורה השני עלול לחטוף את הילד לחו"ל, חייבים באופן מידי להגיש לביהמ"ש בקשה לעיכוב יציאתם של ילדיכם מהארץ. הצו ימנע מהם לעלות למטוס, כי הוא יעלה בכל מחשב בשדה התעופה ברגע שהדרכון שלהם יוגש לפקיד. חשוב להדגיש כי עיכוב היציאה אין פירושו שלא תוכלו לקחת את הילדים לטיול בחו"ל. במקרה שאתם או ההורה השני תרצו לצאת עם הילדים לטייל בחו"ל או לבקר קרובי משפחה, ניתן להגיש בקשה לביהמ"ש, שנוטה להיעתר להן, בתנאי שישנן ערבויות שיבטיחו את החזרת הילדים. נכון שזה לא נוח ומסורבל, אבל הסיכול של כל תכנית חטיפה שעלולה לעלות במוחו של ההורה השני, חשוב יותר.

אך יש כאן עוד צד: מה לעשות אם ההורה המשמורן המעוניין לעבור לגור עם הילד מחוץ לישראל, וההורה השני מסרב ולא מסכים שהילד יצא מהארץ?

חשוב לציין שאין כל משמעות לכך שההורה המשמורן הוא זה שמעוניין להגר: אסור לו לעזוב את הארץ עם הילד, ולפגוע בכך בזכותו של ההורה שאינו משמורן לראות את הילד ולהיות בקשר איתו בהתאם להסדרי ראיה שקבע בית המשפט או שנקבעו בהסכם. אך גם להורה עצמו יש זכויות ואם הוא רוצה להגר ויש לו הזדמנות לבנות את חייו מחדש בצורה הטובה ביותר בחו"ל, הוא לא צריך לוותר רק בגלל שיש התנגדות לכך מהצד השני.

מה עושים? הפיתרון הוא להגיש תביעה להגירה לבית משפט. אומרת לנו עו"ד חיה לזר, דיון בתביעה להגירה יצא מנקודת מוצא לפיה טובתו של הקטין להיות במשמורת ההורה המשמורן וכעת יש לדאוג לזכויות הראיה והביקור של ההורה האחר. יחד עם זאת, צפוי שבית המשפט יבדוק אם ההגירה היא לטובת הילד. הוא גם ידון בשפעתה של הפגיעה בהסדרי הראיה על טובתו של הילד, משום שקשר טוב עם ההורה השני נחשב לאחד הדברים העקרוניים ביותר. בכל מקרה, יש לבדוק את העניין לגופו, בעזרת עורך דין לענייני משפחה שהינו בין היתר מומחה לתביעות הגירה ומשמורת.

***
המאמר נכתב בחסות עו״ד דביר, רייכרט, שורץ עורך דין פלילי בצפון.