אם יש לך ילדים, את יודעת בדיוק מה זה "אופס". אם יש לך ילדים גדולים בחופש הגדול (או בכל זאת אחר…), את לומדת לפחד מה"אופס". למשל:
"אופס… רק רציתי להכין חביתה, והביצה נפלה לי מהיד…"
"אופס… לא ראיתי שיש לי בוץ על הנעליים"…
"אופס… מה, הצבע לא יורד מהבגדים?"
"אופס… אה… אימא… אני יודעת שזו הייתה החולצה האהובה עלייך"…
בשנים האחרונות תפסה בארץ תאוצה מגמת הטיולים המשפחתיים במקומות אקזוטיים ומרוחקים (החל מתאילנד ווייטנאם וכלה בכל מיני ארצות שבקושי שמעתם עליהם כמו אזרבייג'ן ואו זנזיבר). אין ספק שזו חוויה מדהימה, להורים ולילדים, ואלה שעשו את זה טוענים שזה הרבה פחות מפחיד או מסובך ממה שזה נשמע. ההסתייגות היחידה היא שיש המלצה גורפת לא לקחת ילדים מתחת לגיל שנתיים למקומות בהם אין מענה רפואי טוב ומהיר מספיק, כלומר, לאזורים נידחים או לארצות שנחשבות נחשלות. לעומת זאת, באזורים מרכזיים ומערביים מבחינת רמת הרפואה, בדרך כלל יש את כל התנאים לטיול עם תינוקות בכל גיל.
חכמה עממית אומרת שפריווילגיות זה לא משהו שמקבלים אלא משהו שלוקחים. לכאורה, מדובר באימרה שלילית – מה פתאום שאנחנו, כאמהות חד הוריות מסורות ומתמסרות, ניקח לעצמנו פריווילגיות? ובכלל, לאילו פריווילגיות אנחנו זקוקות, ומדוע?
הבה נבחן מקרה ממוצע ושכיח – אימא חד הורית לשלושה ילדים. סופר-וומן זה אנדרסטייטמנט לגביה: היא גם מטפלת בבית ובילדים, גם מפרנסת, גם מחליטה את כל ההחלטות, גם נמצאת בקשר עם כל הרשויות, גם מנהלת את הפיננסים של המשפחה, גם פותחת סתימות בכיור וקודחת בקירות. יחד עם זאת, היא שוללת מעצמה כמעט כל דבר שנחשב "מותרות", מרגישה אשמה על "בזבוז" זמן או כסף שהיא מוציאה על עצמה, ובקיצור, היא בעצם גם ראש הממשלה וכל השרים (כולל האחריות והקושי הנפשי שכרוך במשרות אלה), וגם נהנית מהזכויות והפריווילגיות של עובד ניקיון זוטר המועסק דרך חברת קבלן.
מה התוצאה? שחיקה. רוב האמהות החד הוריות מדווחות על שחיקה גדולה שמביאה למחלות פסיכוסומאטיות, עייפות כרונית, דיכאון ועוד. בדיעבד מסתבר, שאילו אותה אם הייתה משקיעה בעצמה מראש, גם מצב משפחתה היה טוב יותר – מה שלא יגרום לה, עדיין, לפרגן לעצמה יותר מדי דברים, כי היא חונכה להיות אם מסורה ולהסתפק בשאריות מהצלחות של הילדים.
כדי לשבור את מחסומי החינוך הטוב שקיבלנו ולהתחיל לצאת ממעגל השחיקה הנוראית, אפשר להתחיל מתרגיל פשוט:
להתבונן בסרטים ישנים שם מוצג אב המשפחה שחוזר הביתה מיום עבודה מפרך בן שבע שעות. אשתו והילדים רוצים, כמובן, לדבר איתו, אבל קודם כל הוא צריך לנוח! בסופי שבוע, כדי להפיג את העייפות, הוא משחק גולף או יוצא לדוג עם חבריו, ובין לבין זוכה לכביסה נקיה וארוחות טעימות שמתאימות בדיוק למה שהוא אוהב.
נכון שזה נשמע נורא אנוכי? אבל היה בזה סוג של היגיון. מכיוון שהאב היה המפרנס העיקרי או היחיד, ואילו היה מצבו לא טוב, כל המשפחה הייתה קורסת כלכלית. התלות העצומה של כל משק הבית במצבו הפיזי והנפשי השפיר של האב, הביאו לכך שהוא נטל לעצמו – וסביבתו תמכה בו לחלוטין בנושא הזה – פריווילגיות רבות שיאפשרו לו לתפקד בצורה טובה לאורך זמן (ועוד כמה פריווילגיות על הצד, אבל אנחנו עכשיו לא בעניין הפמיניסטי אלא בעניין מניעת השחיקה).
אני לא מציעה להעתיק את הדגם הפטריארכלי, אבל אני בפירוש חושבת שאם נתרגל לחשוב על עצמנו כראש המשפחה והמפרנס העיקרי, שטובת כולם תלויה במצב בריאותו הפיזית והנפשית, שחיקתו ושביעות רצונו הכללית, נתיחס אחרת לעצמנו ונלמד לפרגן לאותו "האב הפטריארך" הפנימי שלנו דברים שיאפשרו לו להמשיך להחזיק בתפקיד.
להלן חמישה רעיונות לפריווילגיות שאת יכולה וצריכה לקחת לעצמך – לפחות אחד או שניים מהם – בזכות ולא בחסד, בשמחה ולא באשמה:
בנוגע לצאצאים, הרי שאפילו ילדים צעירים יחסית, בגילאי 5-6, מסוגלים להבין את ההסבר "אימא נחה כרגע כי היא מאוד מאוד עייפה, עוד עשר דקות אשמח לשמוע איך עבר עליך היום". יש אמהות שפשוט נכנסות למקלחת ברגע של חזרה הביתה, וזה מאפשר להן עשר דקות של שקט, התרעננות ו"החלפת הילוך".
כי מגיע לך!
***
המאמר נכתב בחסות עורך דין גירושין יעקב בלס – משרד עורכי דין לענייני משפחה וגירושים.
כל הורה בתהליך גירושין יסכים עם האמירה שהדבר החשוב לו ביותר, הוא הגנה על הילדים והפחתה של הפגיעה בהם כתוצאה מהתהליך שעובר על המשפחה. אין ספק שהגירושין מערערים את העולם של הילדים ועלולים לפגוע בהם בטווח קצר וגם בטווח ארוך, אך בהחלט ניתן לצמצם את הפגיעה ואף למנף את הקשיים לחיזוק והעצמה.
מחקרים רבים שנעשו על הילדים במשפחות חד-הוריות, מראים שהורים גרושים שמקפידים על כבוד הדדי, שיתוף פעולה סביב גידול הילדים ותקשורת פתוחה וזורמת, מסייעים לילדים לעבור את תהליך הגירושין בשלום יחסי – האמת היא שזה כמעט מובן מאליו, אבל גם המחקר תומך בכך. שמירה על יחסים טובים ומחזקים עם שני ההורים – זה הדבר שדרוש לילדים, וזה אפשרי רק אם ההורים מאפשרים זאת, משתפים פעולה ותומכים.
אז איפה, בעצם, הבעיה? התשובה פשוטה מאוד – הבעיה נמצאת ביישום. גם אם עקרונית אתם לגמרי מסכימים עם כל זה, במרבית המקרים, זה פשוט לא הולך, והסיבה לכך היא חוסר היכולת שלנו להשאיר את העבר מאחור.
כולנו גוררים איתנו במהלך השנים מטענים רגשיים וחוויות שליליות שנוצרו מהתנסויות שהיו לנו ומהפרשנות שלנו להתנסויות האלה. אנחנו אפילו לא תמיד מודעים להם – לפעמים מדובר בדברים סמויים שמפעילים אותנו "מתחת לשולחן" ומוציאים מאתנו תגובות לא מכוונות ולא מודעות. הדבר מקשה עלינו לפעול בהווה בצורה שאנחנו תופסים כנכונה. לכן רוב הפסיכולוגים יסכימו שכדי להצליח לשנות משהו, לנהוג בצורה שאתה מאמין בה ולקדם שינוי לטובה בחייך ובחיי משפחתך, חשוב להשאיר את העבר מאחור.
במקרה של זוג גרוש, הכול מסתבך עוד יותר, משום שמדובר בעבר מורכב מאוד.
מצד אחד, לרוב הזוגות הייתה – לפחות בתחילת הקשר – אהבה גדולה והתנסויות טובות, הבנה הדדית וחברות טובה. מצד שני, בתהליך שהוביל לגירושין ובמהלך הגירושין עצמם, בני הזוג צברו מטענים שליליים זה כלפי זה בגודל של מגדלי עזריאלי. כל אחד סוחב על הגב שלו מגדל כזה של כעס, עלבון, כאב, טינה, מרירות, אכזבה ועוד ועוד. עד כמה אנחנו "ניידים" עם "גיבנת" כזו? עד כמה נשכיל לעבור את השינוי ולהפוך להורים טובים שכבר אינם, אבל מצליחים לשתף פעולה? זה, כמובן, קשה עד בלתי אפשרי.
אז איך משאירים את העבר מאחור במצב כזה?
קודם כל, אפשר וצריך לגשת לעניין מצד אחר לגמרי, והוא – אנחנו שותפים עכשיו בפרויקט ענקי – שם הפרויקט: "גידול הילדים שלנו". גם אם היום לא היינו בוחרים זה בזה כשותפים לפרויקט, אנחנו "תקועים" זה עם זה, ובסופו של דבר עלינו לקדם את הפרויקט על הצד הטוב ביותר כי הצלחתו חשובה לנו יותר מכול.
אז מה נעשה?
ראשית, מנסחים מחדש את "צורכי הפרויקט", את רצונות הצדדים ואת ההתחייבויות שלהם, ורואים מה קורה עם זה הלאה, בלי להעלות באף מילה את העבר, נוסח "זה קרה בגללך" ו"אילו לא היית כזה עקשן" וכדומה. העבר לא קיים, השאלה היא רק "מה הלאה".
הסוגייה שעולה הרבה פעמים כשמנסים להתגבר על המשקעים, היא סוגיית האמון. כיצד נוכל, לאחר משבר האמון בינינו, בעקבות הגירושין, לחזור ולשתף פעולה? התשובה היא: לאט לאט. ברגע שהמציאות תהיה חיובית, העניינים יתנהלו, הבעיות ייפתרו, האמון ייבנה מחדש. לא אהבה ואולי גם לא חברות – אבל אמון ברמה של "אני יודעת שדני הוא אבא טוב שעושה כמיטב יכולתו".
אם אתם מנסים ובכל זאת לא מצליחים להגיע למקום הבריא הזה, אולי יש לגשת לעזרה מקצועית של מגשר טוב, עורך דין גירושין, או אולי שכל אחד מכם יקבל יעוץ פסיכולוגי שמכוון למטרה זו: "אני רוצה לשתף פעולה עם בעלי לשעבר בגידול בניי, אבל מה אני אעשה שאני פשוט לא מסוגלת לסבול אותו ולהסתדר איתו אחרי כל מה שעשה לי…"
אני יודעת שקוראים רבים אומרים עכשיו "כל זה נהדר, אבל לא עם האקס הדפוק שלי". וכאן יש לי משהו חשוב לומר. אני חייבת לציין ששחרור הוא תהליך פנימי ואישי. אין לאף אחד שליטה עליו, חוץ מהאדם עצמו. התגובות הפנימיות שלכם או הרגשות שלכם או הפרשנות שלכם לנסיבות, כל זה נמצא, למעשה, בידיכם. לכן המשפט "אני בסדר, זה הוא זה שאי אפשר איתו", צריך להפסיק להיות חלק מהמציאות שלכם.
ככל שתיקחו על עצמכם את האחריות המלאה על מה שאתם מרגישים ועל השקיעה שלכם במה שהיה, כך תשתפר תחושתכם וכך תקבלו יותר העצמה ושליטה על חייכם. אז טפלו בזה, ושיהיה בהצלחה.
***
המאמר נכתב בשיתוף משרדו של עו"ד גירושים יעקב בלס – משרד עורכי דין לענייני משפחה וגירושים.
כאשר הילדים שלנו מגיעים לגיל 9, עלינו ללמד אותם לחצות כביש לבד בבטחה. מדובר בכמה אימונים צמודי-הורה, ממש כאילו הילד הוא נהג חדש שצריך לנסוע בהתחלה עם נהג מלווה. חשוב לוודא שהילד הסתגל לכל כללי הבטיחות, לפני שנותנים לו להסתובב לבד ולחצות.
להלן כמה נקודות שעליהן יש לתת את הדעת במיוחד, כאשר מלמדים לחצות כביש:
1. האם המדרכה בטוחה? בדרך כלל כן, אבל לא בכל מקום. לפעמים יציאה מהחניה עוברת במדרכה, והרכב שיוצא משם, יחצה את המדרכה בנסיעתו. לפעמים יש שער חשמלי לחניה, וכשהוא נפתח מבינים שעומד לצאת משם רכב. אך יש מקומות שאין אפילו את הדבר הבסיסי הזה. לכן חשוב ביותר ללמד את הילדים לשים לב: אם הם רואים כניסה לחניה – עלול לצאת משם רכב. אי לכך, צריך להיות זהירים גם כשצועדים על המדרכה.
2. מכוניות שחונות ליד מעבר חציה הן אחת הסכנות הגדולות בעת חציית הכביש. הן חוסמות את שדה הראיה של הולכי רגל שלא רואים בגללן את הרכבים המתקרבים. יש ללמד את הילד להתקדם עד המקום שבו יש לו שדה ראיה טוב, ולא לעבור את הרכב החונה. אחר-כך יש להסתכל שמאלה וימינה, ולא לחצות אם יש מכונית שמתקרבת.
3. רטיבות והחלקה: בעונת החורף קורות יותר תאונות שמעורבים בהן הולכי רגל. חשוב ללמד ילדים שאין לרוץ במעבר חציה, במיוחד בחורף, גם אם המכוניות עצרו או הכביש פנוי. מדוע? כי אם תיפול, חלילה, הנהג שמגיע עלול לא לראות אותך. בחורף, כשגשום והראות לקויה, ובנוסף הכביש חלקלק, כלל זה חשוב במיוחד. פשוט לא רצים במעבר חציה, נקודה.
4. מעבר חצייה: יש ללמד את הילדים שאם מדובר במעבר חציה ארוך שחוצה כמה נתיבים, ורכב אחד עצר לפני המעבר, הם לא יכולים פשוט לחצות. לצערנו קרו מקרים שנהג לא שם לב למעבר חציה והמשיך לנסוע, והילד שהלך על המעבר לא ראה אותו בגלל הרכב שכן עצר בנתיב השני וחסם את שדה הראיה. אז להקפיד לחצות מעבר חצייה ארוך בזהירות רבה. וכמובן, לא דורכים על מעבר החצייה עד שמישהו לא עוצר או עד שאין בכלל מכוניות ככל שנראה לעין – משום שלא תמיד הנהג מספיק להגיב. גם במעבר חציה אסור להתפרץ לכביש!
ועוד כלל שאני מלמדת את הילדים שלי: שימו לב למכוניות, לא רק לרמזורים. הרמזורים עוד לא דרסו אף אחד מעולם… אל תהיה צודק אלא חכם – גם כשאתה חוצה ברמזור ירוק, שים לב לכביש!
Source: Uploaded by user via Tess on Pinterest
.
5. מטריות בחורף – חשוב להקפיד על כך שהמטריה של הילד תהיה שקופה. במיוחד אם מדובר בילד קטן ונמוך. הבעיה היא שהמטריה האטומה מכסה את שדה הראיה שלו והוא לא מספיק שם לב למכוניות, ועלול לחצות בצורה לא בטוחה. מטריה שקופה פותרת את הבעיה.
6. רכב חונה עלול לזוז. כן, הוא נראה עומד ובלתי מזיק, אבל לא תמיד הנהג מדליק אורות כשהוא מתחיל בתנועה, ואם מתקדמים עם חברים תוך כדי צעקות וצחוקים, לא תמיד שומעים את רעש המנוע. שלא לדבר על המקרים שבהם הרכב התחיל להידרדר בשל בלם יד שלא הורם כהלכה. כך שחשוב לשים לב למה שקורה מסביב, וגם לרכב חונה. מיותר לציין שאין לשחק במגרשים, חצרות וכדומה, שבהם מסתובבים רכבים שנכנסים ויוצאים מהחניה. לכל מקום שהרכב עלול לנסוע שם, יש להתייחס כמו לכביש, ולהיות מאוד ערניים כשהולכים שם.
שתהיה הליכה בטוחה, ותחזרו הביתה בשלום.
***
נכתב בחסות משרד עורכי דין לתעבורה משה רבי – מתמחה בתחום דיני התעבורה ועוסק בתחום זה מזה כ-20 שנה.
הגירושין, שהפכו לתופעה נפוצה בעולם המערבי בעולם ובישראל בפרט (כל זוג רביעי בישראל עתיד להתגרש…), גובים מחיר גבוה מהילדים שהוריהם מחליטים לפרק את המשפחה. אין עוררין על כך שגירושין במשפחה זה משבר שאליו מגיבים הילדים בצורות ובעוצמות רגשיות שונות.
בשלב הראשון רובם מתעלמים או מכחישים את הכאב, אך תוך תקופה קצרה הם מתחילים להביע אשמה, כעס, יאוש, פחד, תסכול, אבל או דיכאון. אלה שלבים שעובר כל ילד שהוריו מתגרשים ללא קשר למינו, גילו ולפרמטרים אחרים. ההבדלים הם בעיבוד הרגשות, בתפיסת מושג הגירושין, בדרכי התמודדות עם המשבר ובאופן שבו הילדים מביעים את רגשותיהם.
הילד עלול להגיב בכעס ולהפנותו כלפי הסביבה, ולכן להפוך לתוקפני ואלים יותר ולהתקוטט עם ילדים אחרים, או לנקוט בביטויי כעס חריפים כלפי ההורים והמורים. מאידך, לפעמים הילד דווקא מפנה את הכעס לעצמו, ואז הוא עלול לפתח התנהגויות של הימנעות מפעילות חברתית, התכנסות והזנחת הלימודים. תגובות נוספות נפוצות קשורות לחרדות. ילדים רבים מגיבים בצורה של חרדת נטישה, בכי היסטרי, נידודי שינה, ודרכים אחרות שמצביעות על מפלס גבוה של פחד.
חלק מהילדים מגיבים בבריחה: אם בבריחה פיזית מהבית – לקרובי המשפחה או אפילו לרחוב – ואם בבריחה רגשית – כגון עיסוק יתר בפעילות חברתית או בית ספרית מחוץ לבית (כדי להימנע מלהגיע הביתה), או משחקי מחשב, משחקי פנטזיה ודימיון אינסופיים, כבריחה אל עולם טוב יותר שבו לילד יש שליטה על הנעשה.
חשוב לציין שכל התנהגות כזו, כל עוד היא באה במינון סביר, היא צפויה. הילד עובר משבר, ומותר לו לכעוס, לפחד, ולחוש רגשות שליליים שונים. חשוב ביותר שההורים יבהירו לו שהרגשות שלו לגיטימיים, ושהם מסוגלים להתמודד איתם, ולא ידרשו מהילד להיות "טוב" ו"מתחשב". יחד עם זאת, יש לשים גבולות חד משמעיים, כגון "מותר לך לכעוס אבל אסור לך להיות אלים כלפיי או כלפיי אחיך. לך לחדר שלך ואתה יכול להכות את הכרית, אם אתה כועס נורא. אבוא לדבר איתך מאוחר יותר". אל תתנו לרגשות אשם לפגוע בתפקוד ההורי, שכולל בין היתר חובת הצבת גבולות.
בדרך כלל, בסביבה תומכת, ובגירושין "שקטים", כשהיחסים בין ההורים סבירים והם משתפים פעולה – כך שהקשר של שניהם עם הילדים נותר קשר משמעותי ואוהב – חריפות התגובות פוחתת והילדים מגיעים לאט לאט להשלמה. משמעות הגירושין הופכת להיות ברורה להם, הם מתרגלים לשגרה החדשה שנוסכת בהם ביטחון (זו הסיבה שבגללה חשוב ביותר להתמיד בהסדרי ראיה מאוד קבועיים ו"ייקיים" לפחות בשנה הראשונה). גם הסביבה מתרגלת לעובדה ולוקחת אותה כמובנה מאליה, מה שמקל על תחושת החריגות החברתית של הילד.
במקרים של ילדים צעירים מאוד, ילדים מוחלשים (כאלה שיש להם בעיות נוספות) וכן כאשר המאבק בין ההורים מתנהל על גב הילדים, או כאשר התפקוד ההורי נפגע עקב הגירושין או היה לא כל-כך מוצלח מראש (הורה ש"נעלם" לילד זו דוגמה עצובה אחת) – התגובות הרגשיות השליליות עשויות להימשך ולהחמיר. במקרים כאלה מומלץ להיעזר בטיפול מקצועי. יש אינספור דרכים לטיפול רגשי בילדים, החל מפסיכותרפיה קלסית, וכלה בפסיכודרמה, ביבליותרפיה ועוד. האמת היא שלא חשוב מה הדרך שבה תבחרו לטפל, העיקר לטפל ולא להזניח! הורים רבים מדווחים על חוויה חיובית ביותר שלהם ושל הילד משיטה שנקראת טיפול בבעלי חיים (שלפעמים גם ממומנת חלקית על ידי ביטוחים משלימים של קופות החולים).
השיטה הזו החלה כבר בתחילת המאה ה-20, אך תפסה תאוצה בשנות ה-70 בחו"ל, בעקבות כמה מחקרים שהתפרסמו שם, בהם דווחו המטפלים על כך שהסתייעו בכלב המחמד שלהם במהלך הטיפול. התוצאות המעולות של הטיפולים האלה, הקשר הרגשי שיצרו המטופלים עם הכלב, והתגברות מהירה על הבעיות הרגשיות שלהם בסיוע הכלב, גרמו לפריחה בתחום, שעם הזמן הגיע גם לארץ. היום קיימים כמה עשרות מכונים בכל רחבי ישראל, שמטפלים בילדים ובמבוגרים עם מגוון קשיים ובעיות, בעזרת בעלי חיים. לפעמים התהליך משולב יחד עם ברכיבה טיפולית (למידע נוסף).
מה קורה במפגש של טיפול בבעלי חיים?
המטפלים מציבים מטרות רגשיות ומנטליות למטופל, וכדי להשיג אותן, קובעים עם איזה בעל חיים המטופל צריך לעבוד, ומה יהיה אופי המפגש – אקטיבי או דווקא כזה הכרוך בהתבוננות, האם יהיה בו משחק או מגע, או דווקא האכלה, טיפוח ונטילת אחריות. ההיבט החיובי כל-כך בעבודה עם בעלי חיים, זה קשר רגשי בלתי אמצעי, שאינו שיפוטי או ביקורתי, אשר מפתחת החיה עם הילד המטופל. אהבה ללא תנאי של כלב, או של חיה אחרת, עשויים לשפר את הדימוי העצמי, לחזק את הביטחון, וללמד את הילד לבטא אהבה בצורה חיובית ורגועה.
שיקול הדעת בבחירת החיה שאיתה יעבוד הילד קשור להעדפות שלו, אבל יש לו פנים נוספות. למשל, יש בעלי חיים רבים שנכנסים ללחץ בקלות, ובזכות זה מתאימים לילדים עם קשיי קשב והיפראקטיביות. דווקא איתם הילד לומד להירגע ולמתן את התגובות החריפות שלו, להימנע מתנועות פתאומיות ואימפולסיביות, לא ללחוץ על החיה אלא לחכות שהיא תיגש אליו בעצמה (יכולת חברתית בלתי מבוטלת!), ועוד. דוגמה נוספת: למגע של בעל חיים שיש לו פרווה נעימה, כמו ארנבת, יש השפעה מסוימת, ודווקא למגע הקריר והאיטי של הלטאה או הנחש יש השפעה אחרת, שלפעמים מתאימה יותר לילדים עם רגישות יתר או חרדות מבעלי חיים "תזזיתיים".
בנוסף, אני אישית ממליצה גם להחזיק חיית מחמד בבית, כדי שההשפעה המבורכת של בעלי חיים לא תתקיים רק בטיפול, אלא לאורך כל היממה. התייעצו עם המטפל לפני שאתם בוחרים חיית מחמד, כי יש לבחירה כזו היבטים שונים שלא תמיד ידועים לנו מראש. למשל: אם אף אחד לא נמצא בבית במשך שעות ארוכות ביום, יש להעדיף חיות מחמד שמסתדרות בלי חברת בני אדם, כמו זוג אוגרים, לעומת כלב שדורש טיולים, טיפול רב וחברה. חשוב גם לתת לילד אחריות קבועה על הטיפול בבעל החיים (כגון האכלה, ניקוי, טיול…)
שיהיה בהצלחה, ברוגע ובשלווה.
***
המאמר נכתב בשיתוף משרדו של עו"ד גירושין יעקב בלס – משרד עורכי דין לענייני משפחה וגירושים.
הורים יקרים, אני חייבת לבשר לכם משהו שיהיה לכם קשה לשמוע: בשלב כלשהו, מגיע הרגע שממנו חרד כל הורה – הילד מתחיל ללמוד נהיגה, ואין מנוס מזה.
.
.
עד שהוא יהפוך לנהג מנוסה שיעזור לכם עם השליחויות והקניות, יגדלו לכם הרבה שערות לבנות חדשות, והראשונות מתחילות לבצבץ כבר בשלב לימודי תיאוריה. לא שזה מסוכן כמו נהג חדש טרי-טרי על הכביש, אבל זה עדיין מלחיץ ומעצבן. עכשיו, מדובר פה בנוער בגילאי 16-17 שכל דבר מלחיץ ומעצבן אותם, ואת כל זה הם מוציאים עלינו. כך שאין מנוס אלא להיעזר בטונות של סבלנות ולקוות שיעבור בפעם הראשונה. כיצד מתמודדים ועוזרים לילד ללמוד, מכוונים אותו ומוודאים שהוא יהפוך לנהג אחראי ומודע?
קודם כל, שיטת לימודי תיאוריה השתנתה בשנים האחרונות, וזה משהו שחשוב לדעת.
פעם כולנו הסתובבנו עם "ספר תיאוריה" ולמדנו ממנו בשיעור חופשי או בכל רגע נתון. כל מורה נהיגה וכל חנות ספרים מכרו את הספרון הזה שהכיל את כל החומר העיוני, וגם לוח תמרורים מקופל ומאגר שאלות ומבחנים לתירגול ובדיקה עצמית.
היום השיטה הזו כבר לא קיימת, ואת החומר ללימודי תיאוריה מוצאים באתרי האינטרנט. היתרון הוא שגולשים בהם בנוחות, בצורה אינטראקטיבית ובקצב שלך. היתרון הנוסף של האתרים – הם מתעדכנים מעת לעת עם תקנות חדשות בדרישות של משרד התחבורה, שינויים בחוקי התנועה וכדומה.
יש אתרים שונים שדוגלים בשיטות לימוד שונות, וחשוב לבדוק כמה מהם עד שמוצאים את מה שהכי מתאים לך. בחלק מהאתרים פשוט נותנים לך ללמוד את החומר, ובאחרים לומדים בצורת החידונים האמריקאיים. בכל פעם מופיעה שאלה שהנבחן צריך לענות עליה. במידה וענה נכון התשובה מופיעה כנכונה, במידה וטעה, מופיעה התשובה הנכונה, וכך מתכונן הנבחן ולומד את החומר. לכן אם אתם שומעים את הילד מתעצבן על המחשב תוך כדי לימוד תיאוריה, אל תמהרו לשלוח אותו לפסיכולוג. האתר פשוט מנסה ללמד את החומר היבש בצורה חווייתית, ויש ילדים שזה מאוד מתאים להם.
בכל האתרים קיימים, כמובן, מבחנים וסימולציות הדמייה, והתלמיד מוכן לגשת למבחן כאשר התוצאות שלו במבחני ההדמיה הן טובות.
דוגמא לאתר טוב של לימוד תיאוריה: http://testli.co.il/
ויש עוד רבים. יש גם פורום לשאלות ותשובות בנושא לימודי תיאוריה בתפוז, ואפשר להפנות את הילד לשם אם יש משהו לא ברור שהוא נתקל בו. המשיבים שם הם בדרך כלל מורים לנהיגה.
.
גם עולם הסמארטפונים, כמובן, פיתח אפליקציות מיוחדות ללימודי תיאוריה – לכן לפני שאתם צועקים על הילד שהוא סתם משחק בטלפון, תבדקו: אולי הוא בעצם לומד.
אחת האפליקציות לדוגמה היא Erez.info, אבל יש עוד רבות ורובן חינמיות, או בעלות של כמה שקלים. קיימת אפליקציה ללימודי תיאוריה בכללי, ואחת נפרדת ללימוד תמרורים. יש גם אפליקציות ברוסית, ערבית ואנגלית. השאלות מחולקות לקטגוריות כמו חוקי תנועה, הכרת הרכב ובטיחות. יש גם מבחנים לדוגמה, ואפשרות אפילו למצוא מורה לנהיגה באזור שלך דרך האפליקציה.
מלבד זאת, עבור אלה שמתקשים ללמוד לבד יש קורסי נהיגה במסגרת לימודים בערב שכוללים גם תיאוריה – תשאלו על כך את המורה לנהיגה.
אם הילד מאוד לחוץ, או שיש לו בעיית ריכוז וקשה לו לזכור את החומר, אפשר לתת לו טיפים כלליים להתמודדות עם שאלות אמריקאיות. לדוגמה, אם יש ארבע תשובות ושלוש מהן מן הסתם לא נכונות, אבל הוא לא יודע את התשובה הנכונה, הוא יכול לפסול כמה מהתשובות בשיטת האלימינציה, וככה להגיע לפחות לסיכוי של 50% לתשובה נכונה. רמז נוסף: התשובות הנכונות בשאלות האמריקאיות בדרך כלל מצוטטות ישר מדיני תעבורה. לכן הלשון שלהם תהיה רשמית ו"משפטית", וכך אפשר לפסול מראש כל תשובה שנשמעת כדיבור עממי.
והטיפ האחרון: אם יש לך ספק בין שתי תשובות, תבחר את זו שמחמירה יותר עם הנהג. בדרך כלל דיני תעבורה הם דינים מחמירים ומוחלטים.
אבל, כמובן, הכי טוב ללמוד היטב את החומר ולהתכונן בעזרת מבחני הדמייה, ורק אז לגשת למבחן. הורים יקרים, הקפידו לצייד את הילד, מלבד המסמכים, הטופס הרפואי והכסף שהוא יזדקק להם במבחן, גם בחפיסת שוקולד. זה גם מעורר ועוזר לחשוב, וגם מרגיע ומנחם.
גילוי נאות: לפני שהתחתנתי, האינטרנט עוד היה בחיתוליו, ובעצם היה לי מחשב רק באוניברסיטה. כן, אני עד כדי כך זקנה, מה לעשות. לעומת זאת, היום אי אפשר לדמיין את זירת ההיכרויות "פנויים-פנויות" ללא האינטרנט. לטובת נשים כמוני, שרק לקראת פרק ב' גילו את העולם של אתרי ההיכרויות, הפורומים והפייסבוק – ככלי ממש לחיפוש זוגיות – המאמר הזה מביא כמה טיפים וכללים שיעזרו לנווט את דרכינו באוקיאנוס הזה, בלי להתרסק על שרטון.
נשוחח קודם על אתרי ההיכרויות. אמנם יצא להם שם רע, אבל מאידך אני מכירה לא מעט זוגות מוצלחים מאוד שהכירו דרך אתר כזה. אז צריך להוריד ציפיות, אבל בכל זאת, לא לסגור לגמרי את הדלת הזו!
גם תוך כדי ניסיונות לא מוצלחים, כביכול, אפשר ללמוד דבר או שניים כמו מה אתן באמת מחפשות בגבר, מה מדליק אתכן ועושה עליכן רושם (וממה יש להיזהר…), איך אומרים "לא" בלי לפגוע, וכדומה. זה גם מעניק אומץ לאלה שקשה להן כל המשחק והפלירטוט, כי מדובר במשהו שהוא לגמרי אנונימי, ורק אתן בוחרות כמה לחשוף ומתי "לברוח".
ראשית, כל מי שנרשם לאתר היכרויות, צריך למלא פרטים על עצמו בכרטיס שלו. באתרי ההיכרויות, לרוב, מקובל שהגברים יוזמים את הקשר הראשוני (כמו בחיים… כמעט), לכן חשוב שהכרטיס שלך יבטא בדיוק את מה שאת רוצה, כדי שמי שמתאים לך יוכל לזהות אותך ולפנות אלייך.
תתחילי מהתמונה. חשוב שזו תהיה תמונה טבעית, שלא נראית מקצועית ולא מבויימת מדי – אם החשיפה מפחידה אותך יותר מדי, תמיד אפשר לצלם תמונה שבה קצת קשה לזהות אותך, עם מעט טשטוש אמנותי, ספיה או בזווית קצת מסתורית. זה דווקא יכול לעורר סקרנות, אבל כרטיסים ללא תמונה בדרך כלל נשארים ללא פניות: למרבה הצער, אנשים מתרשמים ממך קודם כל בעיניים. אז חשוב כן לשים תמונה שתמשוך את העין, אבל מותר שהיא תשדר "אני פתוחה רק עם מי שאני מכירה קצת יותר, ולא עם כל העולם".
.
Source: Uploaded by user via Elizabeth on Pinterest
.
מבחינת מילוי הפרטים – חשוב לא לכתוב פחות מדי ולא יותר מדי. תמלאי את מה שמשמעותי (נניח, אזור מגורים והיותך אימא לילדים, התחום שבו את עובדת, תחביבים) וכתבי כמה מילים כנות שמתארות אותך ואת מה שאת מחפשת בבן זוג, וזהו זה. כרטיסים מלאים מדי בפרטים עושים רושם טרחני ונואש, וכרטיסים ריקים כמעט לגמרי גורמים לחשדנות. אז לכי על שביל הזהב.
אם מישהו פונה אלייך והוא נשמע לא רציני, לא מתאים ולא מעניין – פשוט אל תגיבי. זה בסדר, זה לגמרי מקובל ואת לא צריכה לבזבז את הזמן היקר על להיות מנומסת.
לעומת זאת, אם כתב לך מישהו שהכרטיס שלו מצא חן בעיניך, קדימה, להתחיל בשיחה. אין מה לפחד – אם משהו לא ימצא חן בעינייך, תמיד אפשר לנתק מגע.
שימו לב, הפסקה הבאה מיועדת לשני המינים: הבעיה בצ'טים באתרי ההיכרויות, בעיני, היא שאף אחד בעצם לא יודע מה לכתוב. רוב הדברים שתנסו לכתוב יישמעו לא חכמים במיוחד, כי זה כמו להתחיל שיחה עם מישהו שאתם לא מכירים, כשאתם לא רואים אותו, ובחלל ריק. אז אל תצפו מהבחור או הבחורה להיות מבריקים ושנונים על ההתחלה (אגב, מי שכן מצליח בזה – בדרך כלל זו התכונה החיובית היחידה שלו…), אלא תתרמו לשיחה.
הדרך האפשרית היא להתחיל ממשהו שראיתם בכרטיס שלו ותפס אתכם. נניח, אפשר לשאול על ההתחביב שלו, על הכלב שאיתו הוא מצולם בתמונה וכן הלאה. מרגע שמתחילים שיחה קולחת ושניכם רואים שנחמד לכם – אפשר לעבור למיילים. אני מאוד לא ממליצה על יותר מזה, כלומר, לא לתת טלפון בשלב כל-כך מוקדם. כמו כן, חשוב שיהיה תא דואר אלקטרוני נפרד שאליו אתם מפנים את הדייטים מהאינטרנט, כדי לא לתת לכל העולם את המייל האישי הקבוע שלכם.
וכמה טיפים נוספים:
אגב, זה לא אומר שצריך לשפוך על הבחור המסכן את כל המידע עלייך. תקשיבי הרבה, נדבי מעט פרטים והמנעי מכנות מוגזמת בשיחות הראשונות, אבל יחד עם זאת, אל תנסי לשחק שום תפקיד.
אני מבינה את החשש, אבל לרוב, עדיף לברר אם אתם באמת מוצאים חן זה בעיני זה, לפני שההיכרות הוירטואלית הפכה להתאהבות וירטואלית. זכרי שהמציאות תמיד מאוד שונה ממה שדמיינת וצריך לאפס את מה שקורה לך בראש ובלב, לפני שזה יהיה יותר מדי מורכב וכואב.
בהצלחה רבה!
***
המאמר נכתב בשיתוף משרדו של עו"ד משפחה יעקב בלס – משרד עורכי דין לענייני משפחה וגירושים.
המאמר נכתב בשיתוף משרדו של עו"ד גירושין יעקב בלס – משרד עורכי דין לענייני משפחה וגירושים.
כל גרושה נתקלה, או תיתקל בשלב כלשהו בחייה, בהתיחסות בעייתית של הסביבה לחייה האישיים אחרי הגירושין. פעמים רבות הסביבה מעבירה לגרושה מסר: אסור לך לחיות, קל וחומר להנות. התגרשת? שבי בפינה ותהיי עצובה. זה מה שאת אמורה לעשות, הרי נכשלת בדבר הכי חשוב בחיים של אישה – לבנות משפחה יציבה שתחזיק מעמד עד מאה ועשרים. החלטת לפרק את החבילה? אפשר להבין אותך, אולי, אבל זה בטח לא אומר שפתאום מותר לך להתנהג כמו רווקה הוללת, לצאת ולבלות. עלייך להתפרנס מיגיע כפייך ובזיעת אפך, לגדל את הילדים עם הרבה רגשות אשם על העוול שגרמת להם, ולהסתפק בכך.
לפעמים מדובר במסר גלוי, ולפעמים בסמוי, לפעמים הוא מועבר במודע, ולפעמים לא, אבל כמעט ואין גרושה שלא נתקלה בגישה הזו.
יש מקרים שבהם הסביבה דווקא מעודדת את הגרושה לצאת ולבלות. אבל זה קורה רק אם היא ממש יושבת בבית בדיכאון, ולא כלפי מישהי שבאמת יוצאת, שמחה ומבלה.
מלבד זאת, אפילו אם אומרים לך "תצאי, תבלי", הכוונה היא שתצאי לקניון ותקני לך איזו חולצה ואז תשבי עם חברה לשתות קפה ב"ארומה". אף אחד לא מתכוון שתהפכי לחיית מועדונים – לא, גם לא לערב אחד בשבוע כשהילדים גם ככה אצל האקס. אף אחד לא חושב שראוי שתצאי לשתות עם גברים, ועוד, שומו שמיים, בכל פעם עם איזה דייט אחר. "זו ממש לא התנהגות ראויה לגרושה, ותתביישי לך" – זה המסר שמקבלים לרוב מהסביבה.
לפעמים תקבלי את התגובה השלילית על הבילויים שלך באופן ישיר ומילולי, ולפעמים המסר יעבור בעקיפין, למשל, בני המשפחה יסרבו באופן עקבי לשמור על הילדים בערב, יגבילו את העזרה הכלכלית בגלל שאת "מבזבזת כסף על יציאות", וכדומה. לפעמים זה סתם יהיה "פרצוף חמוץ" שעושים לך, ואת תמצאי את עצמך ממציאה "ישיבות צוות" כדי לצאת בלי שינסו לגרום לך ייסורי מצפון, כאילו שאת עדיין בתיכון, או לחילופין, כאילו שאת עדיין נשואה – לכל החברה הישראלית, יש להניח.
ועוד לא אמרנו כלום על ילדייך המתבגרים או הבוגרים, שגם להם יכולה להיות דעה בנושא, ואיתם עוד יותר קשה להתעמת בעניין, בגלל רגשות האשם כלפיהם (התיק העיקרי של כל הורה גרוש).
אני יודעת שיש משפחות יוצאות דופן שמפרגנות לבנות הגרושות שלהן הרבה מאוד כיף וחופש, אבל לצערי, אלה מועטות במקומותינו.
אז איך במצב כזה ובאווירה כזו את אמורה בכל זאת לחיות, לצאת, לבלות וגם לחפש בן זוג לפרק ב'?
Source: canadianbudgetbinder.com via Lucy on Pinterest
ובכן, קודם כל, עם הרבה ביטחון עצמי והבנה שמגיע לך לחיות. לא התגרשת כדי לקבור את עצמך – את ראויה לשמחה, לבילויים וגם לאהבה. שנני את זה שוב ושוב עד שבאמת תאמיני בזה, ואז הרגילי את המשפחה שזה מה יש, זה מה שאת רוצה, ככה טוב לך וזה גורם לך אושר. לא חייבים להסביר; אפשר פשוט להתנהג איך שנכון לך, להכיל את התגובות החמוצות בלי להיות מושפעת מהן, ולחכות שכולם יתרגלו.
כמה טיפים נוספים לאלה שמתחילות לצאת לדייטים ולבילויים עם בני זוג פוטנציאליים, כדי לנסות לבנות פרק ב':
והכי חשוב – תזכרי שזה בסך הכול כיף, ולפעמים להתגרש פירושו לזכות בתקופת נעורים שנייה, מה שחשוב במיוחד לגבי אלה שבקושי מיצו את זו הראשונה בגלל נישואים מוקדמים. אל תקחי את העניין כחובה מעיקה ומלחיצה, ואם לא בא לך – עשי הפסקה ובלי כמה ערבים נחמדים בבית, עם תחביב, או ספר, או סרט אהוב. זה לא פחות חשוב – דייט עם עצמך. כשתרצי לצאת – תעשי את זה, ותסמכי על עצמך. שיהיה בהצלחה!
כל הורה יודע שהתינוק מביא איתו כמות חפצים שיכולה הייתה למלא מוזיאון קטן: עגלות, מנשאים, בגדים, צעצועים, אביזרים… אפשר להתווכח אם מדובר בצורך אמיתי של התינוק או שזו סתם תרבות צריכה מודרנית קלוקלת שגורמת לנו לרכוש את כל זה. אבל לרובנו קשה להימנע מלאגור חפצי תינוק, ולא חשוב כרגע מה הסיבות לכך.
אנחנו מוצאים את עצמנו, בתום השנה הראשונה של הבייבי או קצת אחרי זה, עם מחסן של חפצים שאין בהם עוד צורך. בגדים שקטנים עליו, רעשנים שהוא כבר לא מתעניין בהם, מנשא שהוא כבר כבד מדי בשבילו, מוצץ חדש באריזתו שנועד לגילאי 0-3 חודשים, ועוד ועוד.
בשלב הזה, לא משנה אם בגלל מעבר דירה או סתם כי הגיע הזמן לעשות סדר בבית, אתם מתחילים להתלבט בשאלה מה שומרים, מה נותנים, ובאופן כללי, מה לעזאזל עושים עם כל הבגדים הקטנים האלה? ולא רק בגדים – צעצועים, מוצרי אמבט ופיצ'פקס אחרים, ועוד לא אמרנו כלום על בקבוקים, מוצצים וכו'.
המאמר הזה נועד לעזור לכם בעזרת כמה טיפים פשוטים לעשות סדר בבלגן.
.
ובכן, מה לשמור, ומה יכול לנסוע לבת דודה שרק נולדה?
גם אם אתם מתכננים עוד תינוק בקרוב, יש להניח שהבית שלכם לא עשוי מגומי ואי אפשר, וגם לא צריך, לשמור הכול.
תחילה נסגור את נושא הבגדים. הכלל הוא פשוט: תשמרו את מה שאתם אוהבים, מה שהיה מאוד שימושי ונוח, אבל נשמר במצב טוב בגלל איכות גבוהה, וגם כל פריט שהילד בקושי לבש ונשאר כמו חדש, לא בגלל שהיה לא נוח או לא יפה בעיניכם, אלא פשוט כי הילד גדל מהר מדי (חמסה עליו). כל היתר? להעיף, בלי רחמים. גופיות ישנות עם כתמים פשוט לזרוק או לעשות מהם סמרטוטים לניקוי (זה יכול להיות מאוד שימושי בגלל הבד של הגופיות). בגדים שנראים עדיין סביר, להעביר הלאה לתינוק של חברים או בני משפחה. אם אתם לא מכירים הורים לתינוקות בגיל מתאים – תמיד אפשר לתרום.
לא כדאי לשמור שקים שלמים מתוך הרגשת "חבל". רוב הסיכויים שהילד הבא יקבל מתנות, שבכל זאת תרצו לקנות לו כמה פריטים חמודים וחדשים, בקיצור – הוא לא ילבש את כל זה, או כמעט ולא ילבש. אז חבל על מקום האיחסון היקר.
הסוג השלישי של הבגדים שאסור לשמור – משהו שקיבלתם ולא אהבתם. או כי היה ממש לא נוח, או כי לא היה יפה בעיניכם. גם אם מדובר בבגד יקר וחדש – תעבירו הלאה. כמו כן, כדאי להעביר מצעים ושמיכות עודפות. אף תינוק לא זקוק לעשר שמיכות…
.
מעבירים בגדים וחפצים בין האחים: מה פרקטי וממה יש להימנע?
בדרך כלל אפשר להעביר את הבגדים, גם מבן לבת והפוך (מי אמר שבנים לא לובשים אדום?!), אבל לא נעליים, אלא אם מדובר בזוג שננעלו פעם-פעמיים. הנעל מקבלת את הצורה של הרגל, וזו אינדיווידואלית. לכן נעליים שמישהו אחר לבש פשוט לא יהיו נוחות.
בעיקרון, אני אישית שומרת דברים שהם יקרים ואיכותיים, ובמצב טוב, או שמאוד יקרים ללבי. אצלנו מעבירים דברים כמו מעילים, שמלות חגיגיות וכמובן ג'ינסים, אם הם שלמים. חליפות טריקו בדרך כלל לא שורדות, כי האיכות שלהן היום מאוד ירודה. כמובן, אין להעביר לבנים, אלא אם הם חדשים מהקופסא.
כמו כן, לא מאוד שימושי להעביר בגדים בין ילדים שיש ביניהם פער גילאים גדול. לשמור משהו 10 שנים רק כדי לגלות שהוא לגמרי יצא מכל אופנה ובעצם לא תלבישו אותו – זה קצת מבאס. אבל אם יש לכם מקום איחסון גדול, כמו מחסן, שהוא יבש ואתם יודעים שהחפצים לא יקבלו כתמי לחות, אפשר לשמור דברים אלמותיים כמו ג'ינס, וגם מספר פריטים שיקרים ללבכם במיוחד.
טיפ חשוב ביותר: חובה לכתוב על כל שקית וקופסה מה יש בפנים, פתקים ברורים כמו "בגדי חורף לגיל חצי שנה-שנה". אחרת לא תמצאו את ידיכם ואת רגליכם בתוך כל זה…
.
איפה דוחסים את כל הדברים האלה שהחלטנו לשמור?
אם מדובר בפרק זמן של כשנה, אפשר לאחסן בשקיות במדפים העליונים של הארון, אבל בעיקרון, לבגדים עדיף להשתמש בפיתרון של שקיות ואקום. בגדים שארוזים בשקית כזו יחיו בשלום גם במקומות זנוחים במיוחד, כמו בתוך ארגז המצעים של מיטת נוער.
צעצועים אפשר לשמור בארגז פלסטיק סגור שמניחים ברווח בין הארון לתקרה. אפשר גם לקנות קופסאות יפות כמו בתמונה כדי שהחדר של התינוק ישאר מעוצב. אם מדובר בבובות פרווה, חשוב שהקופסא תהיה אטומה – הן סופגות אבק בצורה איומה. ברור שבכל מקרה תכבסו אותן לפני לתת אותן לתינוק – אבל עדיין, רצוי שיהיו כמה שפחות חשופות לאבק.
.
לשמור חפצים בעלי ערך נוסטלגי – זה באמת הדבר החשוב ביותר, כי זכרונות חדשים אי אפשר לקנות…
חפצים מזכירים לנו את התקופה המטורפת והנפלאה של ההורות בשנים הראשונות של הילד, ושווה להשקיע באחסון ראוי כדי שיישמרו היטב. יש לי חברה שארזה כמה חליפות הכי אהובות לכל אחד מהילדים שלה, בשקית אטומה נפרדת, ביחד עם צמיד מבית החולים וכמה תמונות אולטראסאונד. היא הצמידה פתק עם שם הילד לכל שקית, ומתכוונת להעניק את החבילה לילד כשהוא עצמו יהפוך להורה. בעיניי זה רעיון מקסים.
.
צעצועים ומשחקים.
כאן אני הולכת לפי כלל פשוט ביותר: זורקים מה שחסרים לו חלקים, או שהוא שבור או מלוכלך בצורה שאין לה תקנה, ושומרים כל מה ששלם. הילדים שלי מאוד אוהבים לשחק בלגו שהיה פעם של אחי, אז אני שומרת בשמחה דברים אחדים שאני בטוחה שאחייני העתידיים ונכדיי עוד יותר עתידיים, ישמחו לשחק בהם בעוד 10-15 שנה.
קופסאות פלסטיק גדולות עם מכסה שמוכרים בכל חנות לכלי בית, מתאימות לגמרי למטרה. גם כאן. יש חפצים בעלי ערך נוסטלגי, כמו דובי אהוב במיוחד או בובה שכבר לא נראית משהו, אבל הילדה ממש חיבבה? ארזו אותם בשקית נפרדת ותניחו בבוידם, אולי פעם ילדיכם הבוגר ממש ישמח לפגוש אותם…
לסיכום, טיפ קטן: מלאכת סידור ואריזה הרבה יותר נעימים אם אתם יכולים לעשות אותם ביחד עם בן הזוג או אדם קרוב, תוך כדי העלאת זכרונות. בהצלחה!
***
מוגש בחסות Tdy Storage – אחסון חפצים ותכולת דירות במחירים משתלמים במיוחד!
