החיים מזמנים לנו לא פעם התמודדות עם סוגים שונים של אובדן: אובדן של יכולות או חלומות שקשור לגיל ולתחושת קרבה לסוף החיים, אובדן של אדם אהוב שהיה יקר לנו ואיננו עוד בין החיים ועוד. לעיתים האובדן מעורר בכם רצון לכתוב – לכתוב את סיפור החיים שלכם, או את סיפורו של איש יקר שהיה ואיננו עוד. כתיבת סיפור חיים יכולה להיות תהליך טיפולי שעוזר להתמודד עם ההלם והאובדן, אבל מתי הזמן הנכון לכתוב? האם נכון לכתוב בסמוך למאורעות, כאשר החוויה עודנה טרייה ונוכחת? ואולי נכון יותר לחכות, להשהות את הרצון וליצור ריחוק רגשי ביניכם לבין החוויה?
תהליך כתיבה של סיפור אישי הוא בעיקרו תהליך רגשי. ישנם לא מעט מרכיבים טכניים של איסוף ומיון חומר, בחירת זיכרונות ותמונות, עריכה של חומרים, התלבטויות ועוד. אך מי שלוקח על עצמו חוויה של כתיבה אישית טוב אם ידע שהדבר יצריך ממנו משמעת עצמית, סבלנות כלפי עצמו וכלפי הזיכרונות שיעלו וכוח רצון להיות לעבור חוויה משמעותית, מעצימה וחושפנית.
לכתוב בסמוך לחוויה
רגשות ככוח מניע: מפגש עם אובדן מעלה רגשות חזקים של כאב, עצב ואבל. לעיתים מתעוררים גם רגעים של כעס, תסכול ואכזבה, רגשות אלה יכולים להיות מניע טוב וחיוני לכתיבה.
כוחה של מטרה: כתיבה מחייבת אותנו לאסוף את עצמנו, לסמן מטרה ולהתחיל לצעוד בדרך לקראת השגתה. מטרה כזו יכולה לעזור למצוא משמעות וטעם לחיים, כאשר משהו או מישהו חשוב כבר לא נוכח בהם. כתיבה בסמוך לחוויה מחזירה תחושה של כוח ושליטה ויכולה לשמור עלינו ממצב של דיכאון או חוסר תפקוד, שהם לא פעם חלק מחוויית האובדן.
להיות יחד: אובדן עלול להביא איתו תחושת פירוד ובדידות – משהו חשוב נלקח מהחיים ונדמה כי אין לו תחליף. ישיבה משותפת של בני משפחה וחברים קרובים שחווים תחושות דומות, מזכיר לכל אחד כי הוא לא לבד. בישיבה יחד הלבבות מתקרבים, נפתחים ומשתתפים. פתאום חוזרת הרשות להרגיש גם עצב וגם שמחה על מה שאבד ומה שהיה, ומתאפשרת הזדמנות מיוחדת וחשובה לתמיכה והכלה הדדית.
אותנטיות: האובדן מטלטל את ספינת החיים ורגשות רבים ושונים זה מזה עולים בעוצמה. כתיבה מתוך מקום חשוף, פגיע ורך עוזרת להתחבר לחלקים העמוקים, המהותיים והאותנטיים שלנו. כאשר יש פחות הגנה יש הזדמנות לסיפורים אמיתיים ולזיכרונות כמוסים לצוף ולהתגלות, ויש העזה גדולה יותר לספר גם דברים נשכחים או נסתרים.
לכתוב מתוך מרחק של זמן
להביט ממרחק: אומרים שהזמן הוא הרופא הגדול. אמנם הוא לא יכול לחבוש את כל הפצעים, אבל הוא מאפשר פרספקטיבה והבנה טובה יותר של החוויה שהיינו בתוכה.
לראות את התמונה הגדולה: אובדן משאיר אותנו נסערים ומבולבלים. לעיתים נמצא את עצמנו מחפשים במה להיאחז, וייתכן כי יידרש זמן מה להחזיר לעצמנו יציבות לחיים. האפשרות לקחת מרחק, לתת לעצמנו זמן לעבד את מה שהיה, יכולה לאפשר לנו כתיבה מפוקחת ומאוזנת יותר שיכולה לבטא לא רק את הכאב והעצב, אלא גם את התקווה ואת ההבנה עם מה נשארנו, מה קיבלנו ומה למדנו מחוויה קשה.
הגנה: התמודדות עם אובדן עשויה להשאיר אותנו מותשים, חסרי כוחות ומחפשים דרכים לארגן את חיינו מחדש. חשוב לשים לב לקחת על עצמנו רק משימות ומטלות שמתאימות כרגע ליכולות שלנו. לא יהיה נכון לדחוק בעצמנו לעשות דברים, ובייחוד שמדובר בכתיבה ובתהליך של היזכרות שעלולים לפתוח פצעים ולהשאיר אותנו חשופים ופגיעים.
מרחב של זמן: מרחק רגשי ומרחק של זמן מחוויית אובדן, יכולה לאפשר תחושת רווחה ונינוחות גדולה יותר כאשר נרצה להעלות זיכרונות על הכתב. במרחב הזמן הזה נוכל לאפשר לעצמנו להקשיב לעוד אנשים, לאסוף עוד סיפורים, להספיק לעבור על מכתבים, יומנים ותמונות, ולהבהיר לעצמנו מה בדיוק אנחנו רוצים לספר. כשעובר הזמן והכאב הראשוני כבר לא מנהל אותנו, מתאפשרת כתיבה רכה ורגישה יותר ממקום של געגוע ואולי השלמה – מה שיכול להוביל לסיפור שלם ומלא יותר.
כתיבה אישית היא תהליך עמוק, פנימי ואמיתי ובכל זמן היא מצריכה מחויבות וכנות. חשוב שתתייעצו עם אחרים ותבדקו עם עצמכם מה הזמן הנכון עבורכם לכתיבה. זכרו שהסיפור – מטרתו להישאר. עליכם מוטל התפקיד לספר את סיפורכם באופן הנאמן, המלמד והמקרב ביותר שניתן, למען בני משפחתכם וכל הבאים אחריכם.
אירה כהן חיים בספר – כתיבה וליווי בכתיבה של סיפורי חיים.
