הפסקת קפה

בפוסט קודם כתבתי על הבעיות שעימן מתמודדים בעלי כלבים שרוצים לקחת את הכלב שלהם לנסיעה במכונית. מכיוון שמדובר בנושא שחשוב להרבה בעלי כלבים, וכיוון שמדובר בנושא שאי אפשר למצות אותו בפוסט אחד, אמשיך לדון בעוד היבטים של הנסיעה עם כלב במכונית. הפעם אדבר על ענייני בטיחות.

הכלב שלנו, בין שלל המעלות שלו, הוא נוסע נהדר. הוא יושב מאחורה, רגוע ולא משתולל וגם לא מנסה לעבור אלינו קדימה. לשכנים שלנו, לעומת זאת, יש כלבה שמתעקשת לשבת מקדימה על הרגליים של הנהג. זוהי דוגמה מצוינת לאחת הבעיות הגדולות שיש בנסיעה עם כלבים: בעיות בטיחות.

לפי מחקר שראיתי פעם המון תאונות נגרמות בגלל כלבים – וחיות מחמד בכלל. כמו שהטלפון הנייד מסיט את תשומת הלב שלנו מהנהיגה ומסכן אותנו, גם הכלב יכול למשוך את תשומת הלב שלנו: אנחנו מדברים איתו, מלטפים אותו, מסתכלים מה עושה וכן הלאה. קשה מאוד להימנע מהדברים האלה – אני מודה שאני לא נמנע מכך למרות שאני יודע שזה מסוכן – אבל ההמלצה היא להימנע מליטופים והסתובבויות. מוטב להסתפק בדיבור אל הכלב מבלי להוריד את העיניים מהכביש והידיים מההגה. מלה טובה יכולה לפעמים להספיק. אפשר לסדר מראה שדרכה נוכל לשלוח מבטים אל הכלב בצורה פחות מסוכנת.

כלבים שמבקשים לשבת על ברכי הנהג זה כבר עניין אחר: צריך למנוע את זה בצורה מוחלטת כיוון שמדבר בסכנה גדולה לכם ולכלב. זוהי התנהגות פסולה של הכלב שיש לטפל בה כמו בכל התנהגות פסולה.

מי שרוצה לשפר את הבטיחות יכול לקשור את הכלב ברצועה. בסרטון הבא תוכלו לראות איך עושים את זה:


שוב, אני לא קושר את הכלב במכונית למרות שאני מסכים שזה רעיון מצוין. למי שיש כלב בעייתי ייתכן וזהו דבר שאי אפשר להימנע ממנו.

מה לגבי נסיעה עם חלון פתוח? סיזר מילאן, הידוע בכינויו "הלוחש לכלבים" ממליץ בספרו לא לתת לכלב להוציא את הראש מהחלון כיוון שאבק או דברים אחרים שעפים ברוח עלולים להיכנס אל העין של הכלב ולגרום נזק. הוא ממליץ להשאיר חריץ קטן יחסית בחלון ולהסתפק בכך שהכלב יריח את מה שיש בחוץ אבל לא יוכל להוציא את הראש מהחלון.

עם כל הכבוד שיש לי לסיזר מילאן, אני לא מצליח לעמוד בהמלצה הזאת. המראה של הכלב שלי מוציא ראש מהחלון ואוזניו מתנפנפות ברוח הוא אחד מהמראות האהובים עלי. האם אני מסכן אותו? עד היום לא שמעתי על כלב שנפגע מנסיעה בחלון פתוח אז ייתכן והסיכון הוא קטן. הכלב נראה כמי שמאוד נהנה מהעניין – עד כמה שאפשר להבין את הכלב. אני משער שכלבים עם בעיות עיניים צריכים לנסוע עם חלון סגור. לגבי הכלבים האחרים על כל אחד מבעלי הכלבים להחליט בעצמו.

גם כשיוצאים מהמכונית צריך לחשוב על בטיחות ולא תת לכלב לקפוץ החוצה מייד. צריך להיזהר ממכוניות אחרות אם נמצאים ליד כביש. כמו כן, אם יש איזושהי אטרקציה הוא עלול לברוח לנו מבלי שנספיק להחזיק אותו. הכלב שלנו, למשל, מאוד אוהב לרדוף אחרי חתולים ויש גם כמה כלבים בישוב שהוא שונא. באחת מהנסיעות הראשונות, ברגע שהדלת נפתחה הוא זינק החוצה ותקף כלב שנוא עליו שבדיוק עבר במקום. זה סיבך אותנו קשות עם שכן שכבר ככה לא אוהב אותנו, בלשון המעטה.

חשוב מאוד להרגיל את הכלב לכך שהוא לא מזנק החוצה ברגע שהדלת נפתחת. הוא יושב ומחכה עד ששמים לו רצועה ואומרים לו לרדת.

עד כאן להפעם. סעו עם הכלב, אבל בזהירות!

***

נכתב בחסות משרד עורכי דין לתעבורה משה רבי – מתמחה בתחום דיני התעבורה ועוסק בתחום זה מזה כ-20 שנה.

 

הילדים שלי כמעט נולדו במטבח (תרתי משמע…). הגדול כבר ממש שף קטן, האמצעי סו-שף קטן והקטנה עדיין בבטן שלי נהנית מהטעמים דרכי…
למרות העבודה המהנה ביותר שלי (עיצוב עוגות ועוגיות), אנחנו מאוד נהנים להכין מגוון של מאכלים. לדעתי, עצמאות במטבח מובילה את הילדים לעצמאות במקומות אחרים ותורמת לתחושת ה"צריכים אותי" בבית. (גם אם צריך לנקות אחר כך קצת יותר…)

 בחופש הגדול יש את כל הזמן שבעולם להכנה, המתנה ו-זלילה! שבלולי הפיצה הן פיתרון נהדר לקיץ מבחינתי – אני מכינה כמות של 4 רולדות בפעם אחת ומקפיאה אותן. כשצריך ארוחה "ניידת" (לבריכה, לים או לכל טיול אחר) או אם מגיעים חברים "מעכשיו לעכשיו", זה בדיוק הזמן להוציא מהמקפיא, לפרוס, להכניס לתנור וליהנות מארוחה טעימה.

 קודם כל מכינים את בצק השמרים (רצוי כשעתיים לפני כן):

מצרכים:
1 ק"ג קמח

3 כפות שמרים יבשים

1 כף מלח

1 כף סוכר

1 מאג שמן

½ 1 כוס מים חמימים

מיקסר עם וו לישה (ל') + מכסה הגנה לילדים

 אופן ההכנה:

מכניסים את הקמח והשמרים ומערבלים כדקה עד שלא רואים יותר את השמרים. עוצרים את הערבול ומוסיפים את המלח והסוכר ומערבבים טוב עד להטמעה.
במהלך הערבול מוסיפים את השמן ומערבלים כדקה במהירות בינונית. לא עוצרים ומוסיפים את המים החמימים. מערבלים עוד כ-8 דקות (עד שחתיכת בצק נמתחת לנו בין האצבעות כיריעת רשת חזקה שלא נקרעת בקלות).

משאירים את הבצק לתפיחה בקערה, מכוסה במגבת לחה, במקום חמים, עד להכפלת הנפח (בין שעה לשעתיים בקיץ ויותר מזה בחורף).
אם מחכים יותר מדי זמן – הבצק עשוי להחמיץ.
ניתן לעכב תפיחה במקרר (מוסיפים עוד שעתיים בערך…).

בזמן הכנת הבצק או ההמתנה לתפיחתו, מכינים את רוטב הפיצה.

מצרכים:

100 גרם רסק עגבניות

חצי כוס קטשופ (או לפי הטעם)

אורגנו, תבלין לפיצה, מלח, פלפל

 מערבבים הכל יחד בקערית. אפשר לשמור במקרר עד השימוש.

 כאשר הבצק מוכן, מכינים את הרולדות:

מרדדים לעלה מלבני גדול, חוצים אותו לשניים עם סכין חדה או גלגלת פיצה, מורחים על שני המלבנים רוטב פיצה (משאירים פס "נקי" לאורך השול העליון), מפזרים גבינה צהובה מגורדת וכל תוספת אחרת שאוהבים (אנחנו הוספנו טבעות זיתים).

מגלגלים את הרולדות וצובטים בסוף את השול העליון ה"נקי" לרולדה המלאה בכל טוב.

 את הרולדות מומלץ להניח במקרר/מקפיא לפני החיתוך, כדי שיהיה יותר נוח. חותכים לטבעות של כ-1 ס"מ, מניחים על תבנית מרופדת, מורחים מעל חלבון של ביצה (עם מעט מלח למי שאוהב), ומכניסים לתנור שחומם מראש ל175 מעלות לכ-18 דקות עד להזהבה אחידה (לא בטורבו).

בתיאבון!!!

 

***

המתכון באדיבות  שריתוקה

054-5574170

www.sarituka.co.il

 

הוזמנתן לברית או בריתה? הגיע הזמן לחשוב על מתנה. מתנה מוצלחת לא רק תשמח את ההורים הטריים אלה גם תשמש אותם זמן רב לאחר האירוע.

אז נכון, הכי קל ללכת לאחת מהרשתות הרבות למוצרי תינוקות ולאפשר למוכרת למכור לכם מוצר יקר. אבל יותר כיף ונחמד להביא מתנה אישית, כזו שתראה שהשקעתם זמן ומחשבה.

מתנה קנויה

לא כולנו תופרות, סורגות או מציירות, ולכן המתנה תהיה קנויה. אני מאמינה שגם במתנה קנויה אפשר לתת משהו עם אמירה אישית.
אם אתם כבר הורים בעצמכם, תוכלו לתת להורים החדשים מוצרים שאתם ממליצים עליהם ושנהניתם מהם בעצמכם:
אפשר למשל לקנות סל (שישמש גם כאחסון אחר כך) ולמלא אותו במוצרים שימושיים כגון חיתולי טטרה, סבון לתינוק, שמן למסאז' וכד'. הורים טריים ימצאו סל כזה שימושי ונוח.
אם החלטתם ללכת על מתנה יותר צפויה כמו דובי או בגד, לכו על מוצרים מקוריים, עבודת יד. תוכלו למצוא כאלו באתרים כמו etsy ומרמלדה. בצורה זו גם נתתם מתנה מקורית מהלב וגם פירנסתם יוצר\ת מוכשר\ת.
אני בהחלט ממליצה להביא דברים שמתאימים גם לגיל יותר מבוגר; זכרו שהזוג יקבל המון מתנות שמתאימות לגיל 0, ואפס מתנות שמתאימות לגיל שנה…
אנחנו לדוגמא קיבלנו מתנות שמתאימות לגיל שתיים, דבר שבדיעבד שימח אותנו מאד.

עשה זאת בעצמך

אם את יוצרת ואומנית בנשמה, תוכלי ליצור מתנה במיוחד בשביל הרך הנולד.
הנה כמה דוגמאות:

שמיכה

אפשר לתפור עליה את שם הרך הנולד או אפליקציה מיוחדת

פריט לבוש

אפשר עם הדפס מיוחד (גזרות חינם לפרטי תינוקות אפשר למצוא ברשת, לדוגמה פה ופה)

צעצוע

בובה גדולה או קטנה, בעיצוב שאתם בחרתם.

והנה משהו שמתאים לגיל מבוגר יותר וישמח זוג שכבר יש לו ילדים גדולים

תיק

תיק שיתאים לעגלה או למיטה, שיוכל להכיל ציוד תינוקות או צעצועים

ציור לחדר ילדים

ציור צבעוני ומשעשע שיתאים לחדר הילדים

ציור לחדר הילדים

 

בשביל למצוא עוד רעיונות תוכלו להציץ פה, ולטייל ברחבי הרשת.

לסיכום

מתנה לתינוק צריכה להיות אישית ושימושית גם לילד וגם להורים. לילד שלי (בן שנתיים וחצי) יש בובות שהוא מאד אוהב, שקיבלנו במתנה ביום שהוא נולד. הוא תמיד שואל אותי "מי קנה זה?" ואוהב לשמוע את התשובות.
תלושי מתנה זה נחמד ועוזר, אבל לא משאיר את הטעם הטוב שמשאירה מתנה אישית – כזו שנעשתה ב-10 אצבעות, או נקנתה מתוך מחשבה ואהבה.

הכותבת היא אמא לילד מקסים בן שנתיים וחצי, בת זוג לאיש מקסים ותומך, יוצרת ואומנית בנשמה ובחיים.נ

***

כתבה נכתבה בחסות גן אירועים ערוגות הבושם – אירועים בניחוח אחר.

 

כשזה מגיע לאכילת סושי ביפן, לא משנה כמה סשימי טחנתם עד עכשיו, האם אתם יודעים לגלגל אינסייד אאוט ואפילו אם אתם גרים מעל סושיה; כשתדרוך רגלכם בפעם הראשונה בבית סושי יפני אמיתי תרגישו כאילו דרכתם על מאדים. למרות הטכנולוגיה והקידמה, התיירות והקהילה העסקית, יפן הייתה ונשארה מאוד מאוד יפנית. גם במעוזי האטרקציות התיירותיות ביותר, אתם תרגישו לרוב כזרים היחידים. לאחר מספר שבועות של שהייה ביפן יש להניח שתנעצו מבטים כאחרון היפנים כשראש בלונדיני יציץ מתוך קהל הראשים השחורים בתחנת הרכבת.

מרבית הסושיות היפניות אינן דומות בשום צורה לאלו מן המערב. מלבד מפלצות פיוז'ן פה ושם, מרבית הסושיות היפניות על תפריטיהן שמרניות כמו טנקה-סאן מהשולחן הסמוך ולעולם לא יתפסו עם חילולי קודש בסגנון "ספייסי טונה" ברפרטואר. ישנן סושיות ביפן ששוות את משקל קשקשיהן בזהב אבל הפורמט הנפוץ והפופולרי ביותר חייב להיות הקרוסלה – בר סושי מסתובב. כסטודנטים, אכלנו ארוחות קרוסלה לרוב ומלבד כמות מסחרית של דגים נאים בוואסאבי, צרכנו גם חוויה תרבותית. עד שתרגישו כבני בית בארץ מקור השמש, אתם יכולים ללמוד מהשטויות שעשינו חבריי ואני בימינו הראשונים בטוקיו.

למה קרוסלה ומתי חוסר בתקשורת הוא דבר חיובי?

במסעדות סושי מסתובב, מתיישב הלקוח מול דלפק עגול עליו מונח מסוע המשנע צלוחיות סושי קטנות סחור סחור, עד לאימוצן על ידי לקוחות רעבים. במרכז המעגל עומד לשירותכם איש צוות. מה שטוב למשפחות יפניות, סטודנטים ממהרים, אנשי עסקים בהפסקת צהריים וקשישים בפנסיה מלוכסנת יהיה טוב גם לכם. "קאיטן סושי" כפי שהוא נקרא ביפן דווקא מתאים מאוד לזרים מכיוון שאין בו תפריט כתוב. אין צורך כמעט בתקשורת מילולית עם הצוות ואפשר להצביע או פשוט לקחת את מה שמגרה לכם את החושים. אלא אם אתם כבר מדברים יפנית ברחוב, סביר להניח שגם אם שיננתם מספר מילים בסיסיות, ההתרגשות והמבטא עלולים לדאוג לכך שבכל מקרה לא יבינו אתכם. אפילו בטוקיו, האנגלית של רוב היפנים היא, איך לומר, לא קיימת. קאיטן סושי הוא גם קונספט חסכוני. כבר לא רעבים? מפסיקים לקחת צלחות. עוד מקום בבטן? נסו צלוחית חדשה.

מקלות אכילה- עשה ואל תעשה

כשאמא שלי נסעה לבקר ביפן, נאבקתי לשכנע אותה שכן, היא חייבת לדעת להשתמש בצ'ופסטיקס. רוב המקומות לא מחזיקים במזלגות ואלא אם אתם יודעים לבקש זאת ביפנית, שוב גדול הסיכוי שלא יבינו מה אתם רוצים. למרבה המזל, סושי אפשר לאכול גם עם הידיים, כל עוד זוכרים לטבול בסויה את הצד עם הדג ולהמנע מלהרים באצבעות סשימי. שימוש במקלות עץ להרמת פיסת דג חלקלקה המאוזנת על גבעת אורז היא מיומנות שלא נלמדת בין לילה.

רוצים להתכונן מראש? התאמנו בלהרים עדשים משוקולד בעזרת מקלות האכילה ולהביא אותם אל הפה. זה לא חובה אבל מובטחים לכם צחוקים. בכל מקרה, הימנעו מלגרור אליכם צלוחיות בעזרת מקלות האכילה. אם תתבקשו להעביר פיסת מזון אל שותפכם לארוחה הפכו לשם כך את המקלות לצידם הנקי ולעולם אל תתקעו אותם זקופים בתוך הקערה. זה מזכיר ליפנים ריטואל הגשת אורז לזכר המתים ומי רוצה להיזכר בז"לים באמצע האוכל.

חקה את שכנך או איפה הוואסאבי?

לאחר שתפסתם את מקומכם מאחורי הדלפק, התבוננו סביב. בהישג ידכם אמור להיות כל מה שתזדקקו לו לצורך אכילת הסושי. מפיות, מקלות במבוק חד פעמיים, רוטב סויה, ג'ינג'ר כבוש וואסאבי. בביקורי הראשון במסעדת סושי זכיתי לראות יפני מחויט וחמור סבר מצחקק כשהעמיס חברי בביטחון אבקת תה ירוק לצלוחית הסויה שלו וטבל בו את האוכל, רק בכדי לגלות שלא, זה אינו הוואסאבי. תה ירוק, מים חמים וקרים וגם כוסות מונחים בהגשה עצמית לידכם. אם אינכם בטוחים מה עושים עם כל דבר, הציצו בגניבה אל שכניכם לדלפק. אתם תתפסו את העניין במהירות.

במבטא יפני כבד

רוצים בכל זאת לבקש משהו? אם אינכם יודעים את המילה היפנית המתאימה או אינכם מוצאים את המבוקש לכם על הדלפק או בתפריט התמונות הנפוץ בכמעט כל מסעדה,

נסו להגות את המילה האנגלית הרצוייה במבטא יפני כבד. היפנים עושים את זה כל הזמן וכך למשל הפך "Coffee" ל-"Cohee". רק מילת אזהרה אחת, אם תרצו לבקש חשבון, המילה "Bill" אינה הבחירה הנכונה. בכל פעם שיצאנו כקבוצה, תמיד היה זה שביקש "Biru" מהמלצרית בניסיון לשלם את החשבון וקיבל לקול צחוקם של האחרים כוס בירה קרה. אם אינכם זוכרים את המילה היפנית לחשבון (OAISO), הסתפקו ב- "Checku".

קולות רמים

אם מוגש במסעדה שלכם מרק, אל תחפשו את הכף. קעריות מרק אמורות להאחז בין כפות הידיים ותוכנן (הלוהט בדרך כלל) אמור להישאב אל הפה תוך השמעת קולות שאיבה רמים. זה מקרר את המרק ומביע עונג מהאוכל.

אמא שלכם תתחלחל מזה אבל זו אכן דרך יעילה לשתות מרק לוהט, ובמהירות. קולות אכילה אינם נחשבים לגסי רוח ביפן אבל קינוח אף בציבור, דווקא כן. אם אין לכם ברירה, גשו לשירותים כשעולה הצורך בטישו או לפחות כסו את הנוף בכף ידכם וותרו על הסאונד.

מזוג לי ואמזוג לך

יפנים אוהבים לצאת ולאכול בקבוצה. מרבית מסעדות הסושי כוללות שולחנות במקביל לדלפק, מסביבם אפשר לאכול ולהנות. יציאה קבוצתית ביפן תכלול לרוב גם שתיית אלכוהול. שתייה חריפה מאפשרת לחברינו המלוכסנים להשתחרר טיפה מהכבלים החברתיים הנוקשים האופפים אותם בדרך קבע, אך ביפן כמו ביפן, גם לעד-לא-ידע יש מספר חוקים. בירה, סאקה ומשקאות אחרים יוגשו בדרך כלל לשולחן בבקבוקים או קנקנים מרכזיים המלווים בכוסות קטנות. מנומס לחכות שחבר לשולחן ימלא את כוסכם או להקדים ולהציע למזוג לשלהם. מזוג לי ואמזוג לך הוא ריטואל חברתי קטן ומענג המתרחש מסביב לשולחן בכל פעם שאחד הסועדים סיים את כוסו. זהירות! כוסות קטנות מצטברות מהר אם לא שמים לב, במיוחד כשלא אנחנו שולטים במה נמזג לנו לכוס. שתיתם מספיק? התאפקו והשאירו את כוסכם מלאה.

טיפ טיפה וזהו

כמו כוסיות הבירה הבלתי נגמרות, גם צלוחיות סושי עלולות להצטבר. אם שמתם פעמיכם למסעדת קרוסלה בכדי לחסוך כמה יינים, שימו לב טוב-טוב לתמחור הצלחות שבדרך כלל יופיע על קיר הכניסה. לרוב יופיעו המנות הזולות יותר בצלחות לבנות פשוטות וככל שעולה רמת העיטור, עולה עימה גם המחיר. החדשות הטובות הן שביפן אין צורך להשאיר טיפ. בסוף הארוחה יספרו פרנסי המסעדה את מספר הצלחות שכיסחתם בכדי להגיע לחשבון הסופי, זאת אם הצלחתם לזכור איך מבקשים חשבון ולא קיבלתם במקומו בירה.

איטאדאקימס!

***

כתבה נכתבה בחסות רשת סופר סושי – רשת סושיות עם אופי באזור תל אביב.

 

הקדמה

הכל משדרגים היום – טלפונים ניידים, מחשבים ואפילו בגדים! אחת הדרכים הכי נחמדות לשדרג בגדי ילדים הוא להוסיף להם אפליקציות. כמעט לכל ילד יש בארון חולצה חלקה, גופיית סבא או בגד אחר שאפשר להוסיף לו משהו צבעוני ומשמח. זוהי פעילות נחמדה שאפשר להכין ביחד בחופש, בבית, במזגן…

ילדים בגילאי 5 כבר יכולים לשרטט ולגזור בעצמם את הצורות, וכמובן לבחור את הצבעים. מגיל 8-9 אפשר אפילו ללמד אותם לתפור בעזרת מחט לתפירה ביד. קחו את זה בקלילות אם האלמנטים לא יוצאים מדוייקים, זה חלק מהיופי בעבודות יד.

וטיפ קטן לפני שמתחילים – האפליקציה יכולה גם לשמש להסתרת כתמים שלא ירדו בכביסה…

מה צריך?

גזרות של חלקי הפרוייקט

בגד לשדרוג – חולצה, גופייה, שמלה וכד'

פיסות של בדי לבד צבעוניים (אפשר להשתמש אפילו בשאריות. בדי לבד בכמויות קטנות אפשר להשיג בחנויות היצירה)

חוטי תפירה

מחט לתפירה ביד

סיכות תפירה

מספריים

עט או עיפרון לשרטוט

אופן ההכנה:

1. בוחרים בגד המתאים להוסיף עליו אפליקציה

2. לפני שמתחילים כדאי להכניס בתוך הבגד קרטון או ספר שיפריד בין שני הצדדים של הבגד כדי שבזמן התפירה לא נתפור בטעות את שני צידי הבגד ביחד.

3. בוחרים אפליקציה מתוך ארבעת האפליקציות המתוקות שהכנתי לכם. עושים save picture as לגזרת האפליקציה שבחרתם, מדפיסים וגוזרים את החלקים שלה.

4. את חלקי האפליקציה מניחים על בד הלבד, משרטטים וגוזרים.

5. מסדרים על הבגד את חלקי האפליקציה במקום הרצוי ומצמידים בסיכות.

6. תופרים בעדינות את החלקים לבגד בעזרת מחט לתפירה ביד. רצוי להשחיל במחט חוט תפירה כפול ולהתאים את צבעי החוטים לצבעי הבדים.

7. כדאי ואף מומלץ להשתולל ולהוסיף קישוטים נוספים. תתחדשו!

לסיום:

והפתעה קטנה לסיום,

קישור להורדת ההדרכה והגזרות: קישור

***

 על המעצבת:

מור יעקובינסקי כץ – "גיזרה פרטית"

מעצבת אביזרי אופנה מבדים, מנחת סדנאות יצירה וכותבת ספרי יצירה דיגיטלים

גרה בגדרה, נשואה ליאיר ואמא של אלונה בת ה-3.5

החנות: http://market.marmelada.co.il/privatefigure

הבלוג: http://blog.tapuz.co.il/privatefigure

באנגלית קוראים לו SEED BEAD, בצרפתית הוא נקרא rocalies/roc, בהונגרית מכנים אותו gyöngy וברוסית  biser ורק בעברית לא הקדישו לו מילה ייחודית.

צורן וחמצן נקשרים ליצירת צורן דו חמצני (סיליקה) שהוא המרכיב העיקרי שבחול. בטמפרטורה של כ- 1700 מעלות הסיליקה מותכת לנוזל ובתהליך ההתקררות נוצרים גבישים. כשהתהליך קורה באופן טבעי נוצר קוורץ.בתהליך התקררות מהיר יותר מתקבל חומר קשה וחלק – הלא היא הזכוכית. בסוף  המאה ה-13 הוכתרה ונציה כבירת ייצור הזכוכית.ב-1291 נצטוו כל יצרני הזכוכית של ונציה לעבור לאי מורנו כדי להקטין את סכנת השריפות.במאה ה-14 החל האי להתפרסם ולייצא חרוזי זכוכית ומראות ועם הזמן הפך לייצרן הזכוכית הגדול באירופה.

בואו נעשה הכרה חפוזה עם השחקן הראשי בכל יצירת חריזה ובעולם של החורזים – החרוז.

 אם נחפש בגוגל את המילה חרוז, מרבית הקישורים שנמצא מתייחסים לחרוז בשירה. אמנם לא בשירה עסקינן, אולם כמו שהמשורר חורז  שירים בחרוזיו, כך החורז טווה בהם את יצירותיו.

מאז ימי מורנו, עברו מים רבים בתעלות של ונציה וחרוז הזכוכית של אז נראה היום אחרת לגמרי.להלן, מעט נתונים טכניים יבשים ומשעמים משהו, אולם הכרחיים.

Seed bead (זרע – sead ) הוא שם גנרי לכל חרוז קטן, בד"כ עגול, עשוי זכוכית.החרוזים  מעוצבים בד"כ באופן אחיד והם נעים מגודל של 1 מ"מ ועד מ"מ אחדים.הגדלים של החרוזים מסומנים בד"כ כך: N/0  , כאשר N  יכול להיות מס' מ-1 ועד 24.ככל שהמספר N  קטן יותר, כך החרוז גדול יותר והוא בעצם מסמן כמה חרוזים באותו גודל נכנסים באינץ' (או מידה אחרת).

חרוזים בגודל 5/0-6/0 נקראים לעיתים Pony bead. במרבית עבודות החריזה המסורתיות עובדים עם חרוזים הנעים מ-8/0 ל-15/0
 לחרוזים של היום שלושה מקורות עיקריים:

חרוזים סיניים, בצבעים נהדרים אולם באיכות גרועה ולא מומלץ לעבוד איתם בעבודות חריזה (אולי למעט רקמת חרוזים או תכשיטים סרוגים).הם אינם אחידים בגודל (גם תחת ה-N/0 המתאים) והחור שלהם קטן מדי.

חרוזים צ'כיים, גם הם בצבעים נהדרים, איכותם טובה יותר מהסיניים אולם עדיין לא מספיק טובה.

חרוזים יפניים (מכמה חברות יפניות)  הם החרוזים האיכותיים ביותר: צורתם אחידה, החור שלהם גדול מספיק (גם הקטנים ביותר) ומחירם בהתאם.

בנוסף ל-Seed bead  נכנסו בעשורים האחרונים לשוק החרוזים, חרוזים מסוג אחר והפכו עד מהרה לפופולאריים מאוד בקרב החורזים בעולם.

Cylinder beads

חרוזים שצורתם צילינדרית והם מיוצרים ביפן.

הם הומצאו ע"י Masayoshi Katsuoka מחברת Miyuki Shoji.
החרוזים שאינם עגולים כמו ה-seed beads, ידועים באיכותם, באחידות צורתם ובחור הגדול שלהם (גם בקטנים ביותר). הקצוות השטוחים שלהם נותנים מרקם שטוח, חלק ואחיד.הם גם הרבה יותר יקרים מה-seed beads.

החרוזים הצילינדריים מגיעים בגדלים הנעים מ-15/0 ועד 8/0

כיום יש 3 וריאציות של חרוזים צילינדריים:

–          Delica , מיוצר ע"י חברת Miyuki ובגדלים: 15/0, 11/0 10/0 ו-8/0

–          Treasures חרוזים המיוצרים ע"י חברת Toho  היפנית

–          Aiko מיוצר ע"י Toho המגיע במאות צבעים והוצג לראשונה ב-2005

 את החרוזים מחלקים לעיתים גם לפי צבע  וגימור:

–          Color lined ציפוי צבע בתוך החרוז, לעיתים לא מאוד עמיד והצבע עשוי להשתנות במשך הזמן (לעיתים תוך כדי עבודה.)

–          Transparent – צבע שקוף, ניתן לראות את הזכוכית דרכו.

–          Translucent – שקוף למחצה. ניתן לראות אור דרך החרוז.

–           Opaque – אטום. צבע אחיד ולא ניתן לראות אור דרכו.

–          Matte –   מרקם ברמה מיקרוסקופית ע"מ להגיע לאפקט המט.

–          Silver-lined – ציפוי כסף המשקף אור בחלק הפנימי של החרוז (בדומה למראה).

–          Copper-lined – ציפוי נחושת שמשקף אור אדמדם, בחלק הפנימי של החרוז.

–          Bronze-lined – ציפוי ברונזה המשקף אור חום בהיר, בחלק הפנימי של החרוז.

–          Luster – צבע במשטח החיצוני של החרוז, נותן אפקט פנינה.

–          AB – aurora borealis (הזוהר הצפוני), צבע על המשטח החיצוני של החרוז, אפקט צבעי הקשת.

  ה-seed beads וה-cylinder beads הם אמנם השחקנים הראשיים, אך אינם היחידים על הבמה.

במאמרים הבאים נכיר את הקריסטלים, הפנינים המלאכותיות ועוד.

לסיום הנה שני תכשיטים שנעשו – אחד ב-seed bead והשני ב-cylinder

 

תמונות החרוזים בחסות  Yalon – crystals, fashion & home deco

סוזי שארקי – עוד על חרוזים וחריזה ניתן לקרוא בבלוג של סוזי.

בשנים האחרונות הטרנד הירוק הולך ונעשה פופולארי יותר ויותר. כולנו משתדלים למחזר בקבוקים ונייר, ואנו מודעים יותר ויותר לשמירה על הכדור – נפלא!

אחת הדרכים העיקריות לשמירה על הסביבה היא שימוש חוזר במוצרים. בעולם הצרכני מלא הפרסומות שבו אנו חיים, אנו ממהרים לרוץ ולקנות כמעט כל פריט שאנו צריכים אבל שוכחים שפריטים חדשים הם "יקרים" גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה סביבתית: הייצור שלהם עולה במים ואנרגיה ולאחר מכן, בזבל. לכן מומלץ וכדאי לעשות שימוש חוזר בפריטים.
את העיקרון הזה אני מנסה ליישם בחיים בכלל ובמלתחה בפרט: כשמציעים לי בגדים יד שנייה, אני לא פוסלת אלא תחילה אני מודדת ובוחנת. אם מתאים לי, אני מקבלת, ואם לא – מעבירה הלאה. יש המון פריטים שיכולים לשרת אותי ולהצטרף לארוני בשמחה, ותמיד כיף לקבל בגדים בחינם. 

סוד ראשון: מקור הפריטים

בלוק הזה בחרתי רק בפריטים יד שניה. השמלה, החולצה והנעליים היו של גיסתי, והועברו אלי.

סוד שני : הנעליים

את הנעליים שיפצתי וצבעתי. תוכלו לקרוא על זה כאן.

סוד שלישי: למה זה עובד

שמלה ארוכה וצמודה, מחמיאה לנשים קטנות שכמוני: היא מאריכה את הגוף ומדגישה את הנתונים הרזים שלי. הבד של השמלה ממש משגע (ואם הופכים אותו מגלים שהוא באמת עשוי טלאים-טלאים ולא הדפס).
הנעל נותנת גובה ומשלימה מבחינה צבעונית את הלוק. החולצה מסתירה מה שצריך, מפתח הצוואר הגבוה שלה משמש כרקע למחשוף העמוק של השמלה. הטבעת מוסיפה לאווירת ילדת הפרחים.

סוד רביעי: עלות הפריטים

שמלה, חולצה ונעליים – בחינם

טבעת – 11.25$, HappiLI

עלות כוללת: 11.25$

המחסום הפסיכולוגי שיש לרבות מאיתנו בקשר לבגדים יד שניה מונע מאיתנו להנות מבגדים נהדרים בחינם. שימוש חוזר בבגדים הוא לא רק אופנתי אלא גם ירוק. אם נפתח את הראש נבין שהזבל של אחת יכול להיות האוצר של אחרת, ואולי שלנו.

לא צריך לקחת כל מה שמציעים לנו, אלא רק מה שמתאים ונכון, את השאר אפשר להעביר הלאה. צריך לדעת להגיד "לא" לפריטים שלא מתאימים, אבל חשוב גם לדעת להגיד "כן" למה שנכון לנו. אז בואו נשחרר את העכבות, ונעשיר את הארון בפריטים יד שניה.

את יום חתונתנו חגגנו בחצר על הדשא. נשמע פשוט? ארגון אירוע בחצר הבית יעמיד אתכם בפני לוגיסטיקה לא פשוטה. אולמות אירועים דואגים למיני פרטים קטנטנים ומעצבנים בשבילנו מאחורי הקלעים ועד שלא התמודדנו מולם לבד, לא הערכנו את היקף הדברים שצריך "לסדר": מחשמלאי ועד גנן, מחברת קייטרינג עד פינות זולה, ממנקה לשירותים ועד חותמות כשרות. באירוע בבית אתם לבד במערכה. ובכל זאת, אנחנו לא מתחרטים לרגע. את ההיבט הלוגיסטי של ארגון חתונה בדשא, ולבד, תוכלו למצוא כאן. במאמר הזה אתרכז בהיבט האנושי, באורחים ובאוכל. למה בחרנו לחגוג בבית, מהם כאבי הראש שבהם נתקלנו ומדוע בכל זאת זה היה שווה.

פשוט ואמיתי

כשהתחתנו, האהוב ואני, החלטנו שאת החתונה אנחנו עושים בשביל עצמנו ולא בשביל אף אחד אחר. אהובי אמר בחוכמה שחתונה נועדה לחגיגת אהבתנו עם חברים ומשפחה ולא על מנת לעשות רושם. אני יודעת שאני בדעת מיעוט, אבל את החתונה שלנו לא יצאנו לארגן כאירוע רב פעלולים. שבירת חסכונות בכדי לצנוח מלימוזינה, לשייט במסוק ולזקק זיקוקים נראית לי מופרעת ומופרכת ובנוסף אני גם אלרגית לתקליטנים שמכריזים על בוא החתן והכלה.

שליטה באופי האירוע: מזג האוויר

מלבד הרצון לחגוג בחיק המשפחה והחברים, התחתנו בבית גם בגלל שמרבית גני האירועים מסרבים כבר בספטמבר לערוך אירועים בחוץ. מסתבר שגני אירועים סוגרים את שעריהם כבר בסוף אוגוסט מחשש מוצדק והגיוני שהגשם שמטפטף על ארצנו פעם בשנה, יטפטף דווקא בערב החתונה. אני כעקשנית ידועה סירבתי להתחתן בתוך אולם וכך הגענו עד הלום.

צ'ק אין

כשהתחתנו בבית, לא עשינו זאת בשביל לחסוך בכסף. לצורך הארוע קנינו ושכרנו, בררנו ושילמנו כמו כל זוג אחר ולשמחתנו לא קיפחו אותנו האורחים. סלסלה שהוצבה בכניסה תפקדה ככספת ואספה אליה את נדיבותם של כל אלה שהגיעו. למיטב זכרוני, הוצב אחי הקטן כאחראי הסלסלה. כדאי למנות מישהו לטובת העניין ולא להסתכן בגניבות ועוגמת נפש.

הגודל כן קובע

עם כאב הראש של את מי להזמין ומי יושב ליד מי צריך להתמודד כל זוג. במקרה שלנו, הדשא הספיק  לכ-130 אורחים בלבד. מצד אחד, אפשר לראות זאת כפוטנציאל להעלבת הרבה אנשים. מצד שני צריך לזכור שאנחנו מתחתנים פה, ולא איריס מהמשרד. את חתונתנו רצינו לחגוג במעגל מצומצם של חברים ואהובים וכך היה. שווה לזכור שבכל מקרה מוזמנים אותם אנחנו מזמינים "כי צריך" גם באים "כי צריך" ואנחנו סרבנו לברך בכניסה אנשים אותם לא נזהה ברחוב.

ובכל זאת

בכדי לערוך אירוע משפחתי בסדר גודל של חתונה בבית, אתם תזדקקו לכל התמיכה שתוכלו להשיג: פיזית, רוחנית, מוראלית וכלכלית. אם ההורים שלכם מתנגדים נחרצות, אני ממליצה שתשכנעו אותם, או שתלכו בתלם. אירוע משפחתי צריך לשמח את כולם וזה לא הזמן למריבות משפחתיות.

סידור הישיבה

אם כבר נון-קונפורמיסטי, אז עד הסוף. במקום לשבור את הראש איפה להושיב את סבתא שלי ועל ידי מי ישב הידיד מהצבא, החלטנו שאורחינו הם אנשים מבוגרים. החברה ששכרנו ציידה אותנו בריהוט גן מקסים, משולחנות וכיסאות בר ועד לפינות זולה. כל אורח הושיב את עצמו היכן ומתי שרצה ותקוותי לאירוע דינמי, בו האורחים מטיילים בין משקה על הבר לשיחה על הדשא התגשמה במלואה. ברור שלסבתא דאגתי לשולחן נוח במיקום מרכזי וכך היה גם עם שאר בני גיל הזהב. ההבדל הוא שכאן ניתנה לאורחים האופציה לבחור.

הגשה ואוכל

בהתאם לחלל המצומצם ולאופי הרגוע שקיווינו לשוות לחתונה, הלכנו על אירוע קוקטייל. בין עוונותיה מונה הכלה שנאה לתורים למזון וקוצים בישבן שמונעים ממנה ליהנות כל הערב מסביב לאותו השולחן. כחובבת אוכל תמיד העדפתי מגוון מנות ראשונות מעניינות על מנה עיקרית ותפוחי אדמה ולכן מצאה חן בעיני הגשת הקוקטייל. מלצרים הסתובבו ללא הרף בין האורחים עם מנות קטנות, יצירתיות וטעימות והאמינו לי שאף אחד לא נשאר רעב.

קול חתן וקול כלה

כשאני מתחתנת, אני אוהבת לשמוע את עצמי חושבת. אחד היתרונות של ארגון החתונה אצלנו על הדשא הייתה השליטה האבסולוטית במוסיקה ובווליום; לא עוד אכילה ברעש מחריש אזניים. מוסיקת הרקע שמרה על מקומה מאחורי הקלעים ואפשרה לכולם לדבר, לאכול ולשמוח ללא צורך באטמי אזניים.

ידידותי למשפחות

הדשא שלנו אמנם הפך לגן אירועים לערב אחד, אבל שמר על יתרונותיו כדשא. מי שרצה וביקש להביא ילדים, אדרבא. יחסית לאולם, הדשא בחצר מאפשר לקטנים להתרוצץ, ללא חשש שיישברו משהו או יעלמו ברחוב זר. רק זיכרו שקטנטנים גם הם בני אדם וקחו אותם בחשבון בספירת הראשים.

לא לבעלי לב חלש

עם כל החיבה שלי לאירועים מיוחדים, להליכה מחוץ לתלם ולמקוריות, את החתונה שלי ארגנתי בבית בחיפוש אחרי פשטות. לא רציתי הפקות גרנדיוזיות אבל לפשטות יש לעיתים גם מחיר. ארגון אירוע של פעם בחיים בחצר הבית לא נועד לבעלי לב חלש או עצבים רופפים. יש להניח שתתקלו בהתנגדויות רבות, באינספור "אי-אפשר"  ושתצטרכו לכופף את המערכת. מרבית האירועים המשפחתיים כמו חתונה , ברית או בר מצווה אינם נערכים בבית והמערכת פשוט אינה בנוייה לזה. אם תחליטו שלא ללכת בתלם, גייסו לצידכם סבלנות ואורך רוח. וזיכרו: אין דבר כזה שאין דבר כזה.

ת"ש לחתן ולכלה

מטבע הדברים, אירוע כל-כך לא רשמי השאיר בידינו, החתן והכלה, את האופציה לעשות את מה שהכתיב לנו ליבנו באותו הרגע. "המומחים" יקראו לזה "קז'ואל". שום כוריאוגרפיה מאחורי הקלעים לא סחפה אותנו לריקוד "רומנטי" אפוף עשן סגול באמצע האולם וכמי שסובלת כרונית מפחד קהל, החופה סיפקה לי מספיק זרקורים. בחתונה שלי שמחו המלצרים לראות חתן וכלה ליד הבר, מקשקשים עם חברים בפינת הזולה ואפילו דוגמים מנת קוקטייל מעוצבת פה ושם מהמגשים האינסופיים שחלפו מסביבנו.

חווית הארגון של חתונתנו בעצמנו, ובדשא של ההורים הייתה חוויה מאתגרת, מתסכלת, מעניינת, מסובכת ומקסימה. בסופו של יום, הלכנו עם הלב שלנו ואני מקווה שכל החתנים והכלות אי שם נהנו מיום חתונתם כמונו. אנחנו יצאנו לדרך נחושים בדעתנו לעשות חיים, וחיים אכן עשינו. ופלצני או לא, בילינו את הערב היפה ביותר בחיינו.

 ***

כתבה נכתבה בחסות גן אירועים ערוגות בושם – אירועים בניחוח אחר.

יותר ויותר זוגות נשואים מתגרשים בכל שנה – כך אומרת הסטטיסטיקה היבשה. מאחורי המספרים עומדים אלפי זוגות שעברו תהליך משברי קשה ביותר. אבל כשיש במשפחה ילדים, כל העניין מקבל פרופורציות אחרות. מוסכם על כולם שהצד הנפגע העיקרי בתהליך גירושין זה הילדים.

כמעט בכל משפחה עם ילדים, בני הזוג (אם מדובר בהורים נורמטיביים) מתלבטים ארוכות בשאלה "האם להישאר ביחד בגלל הילדים". בעבר, השאלה הזו לרוב נענתה בחיוב, וזוגות רבים נשארו ביחד רק בגלל שזה היה, לדעת ההורים והסביבה, לטובת הילדים. לפעמים העניין עבד ומשבר הנישואין חלף, אבל פעמים רבות היה מדובר בשנים של סבל קשה עבור כל הצדדים.

היום המצב בגזרה מורכב יותר: הפסיכולוגיה המודרנית היא מאוד אמביוולנטית לגבי השאלה מהי טובת הילד במצב כזה. הדבר נכון  במיוחד במקרים של זוג שלא מסוגל להסתדר או בנישואין שכרוכים בסבל משמעותי לבני הזוג, או אפילו לאחד מהם. מסתבר שלראות הורים סובלים זה לא תמיד לטובת הילד. מכל מקום, היום זוגות רבים מחליטים להתגרש, למרות המשבר שזה יגרום לילדיהם, בין היתר מכיוון שכבר לא מדובר בעניין חריג כ"כ בחברה.

היום, הפסיכולוגים טוענים שאפשר להפחית מטראומת הגירושין של ילדים, אם הזוג שומר על כללים בסיסיים במהלך הפרידה ואחריה. כיצד נודיע לילדים על מה שעומד להתרחש בחייהם? נביא פה מספר המלצות כלליות עבור כל הורה מתגרש. חשוב רק לסייג שיחד עם הכרת הכללים וקבלתם, יש להקשיב לאינטואיציה ההורית שלכם. מובן שכל ילד שונה מחברו, ואפילו באותה המשפחה הילדים יכולים להגיב באופן שונה ולא תמיד צפוי. לכן חשוב להעביר כל עיקרון דרך המסננת האישית של היכרותכם את ילדכם ותחושות הבטן שלכם.

מה מומלץ לעשות?

• על ההורים לספר לילדים שהם החליטו להתגרש בעצמם. חשוב ביותר ששני ההורים וכל הילדים, בלי קשר לגילם, יהיו נוכחים בשיחה. אם מספרים לכל ילד בנפרד, יתכן שהוא פשוט יישאר בודד מול צערו כשהוא לא מסוגל להרגיש שאחיו שותפים לתחושותיו. לעתים קרובות אחד ההורים לא מעוניין בגירושין. חשוב ביותר שיבין שכרגע לא מדובר בו, אלא בילדים, והם צריכים לראות ששני ההורים מסכימים לתהליך ולוקחים אחריות עליו ועל המשך התפקוד שלהם ביחס לילדים. גם אם אחד הצדדים מאוד פגוע, עובר משבר קשה וגם מאוד כועס, חשוב שיגלה אחריות הורית וישים את רגשותיו בצד למשך השיחה עם הילדים, כדי שיוכל לדבר איתם בצורה רגועה ובטוחה.
• יחד עם זאת, יש הורים רבים שבסופו של דבר מנהלים את השיחה מול הילדים לבדם, מכיוון שבן הזוג לא מוכן או לא מסוגל לשתף פעולה. זה לא אידיאלי, אבל לפעמים זה מה שיש. אל תהיו אכולי אשמה ואל תחשבו שיכולתם לעשות את זה יותר טוב – זה לא ממש מועיל לאף אחד. בעיקרון, בתהליך הגירושין יהיו לא מעט רגעים שתצטרכו פשוט לעשות במיטב יכולתכם, ולעבור הלאה.
• זכרו שהילדים עלולים להאשים את עצמם בגירושין. נכון שזה לא נשמע הגיוני, אבל זה מה שעושים רוב הילדים – כך עולה ממחקרים שונים. לכן במהלך השיחה תחזרו כמה פעמים על העובדה הפשוטה שהם לא אשמים, והמשבר כלל לא קשור אליהם.
• נהלו את השיחה הכי קרוב שאפשר למועד הפרידה. אל תתנו להם יותר מכמה ימים לעכל את העניין, לפני שאחד מבני הזוג עוזב את הבית: זה מבלבל אותם. מובן מאליו שאין לשוחח עם ילדים על משהו  שטרם הוחלט סופית. רוב ההורים יעדיפו לנהל את השיחה רק אחרי שכבר יש סידור כלשהו לבן הזוג שעוזב את הבית.
• אם אפשר שהילדים לא ידעו מי יזם את הגירושין – זה בפירוש עדיף. אם הם ישמעו מכם שמדובר בהחלטה משותפת (גם אם זה לא מדויק), זה יקל עליהם. הידיעה שיש הורה אחד ש"אשם" בגירושין, גורמת להם לכעוס על ההורה ה"נוטש" ולרחם על ההורה השני. כל הסיבוך הזה גורם לכל-כך הרבה רגשות אשם, שאם אפשר לחסוך אותו, זה בפירוש לטובת הילדים. ככל שהם יהיו פחות מודעים לסערות הרגשיות של ההורים, כך הם יישארו מוגנים יותר.
• דברו איתם על העניינים הפרקטיים: איפה הם יגורו ועם מי, באיזו תדירות יפגשו עם ההורה הלא-משמורן, מי יסיע אותם לבית הספר או לחוגים, ועוד. הסבירו להם ששניכם ממשיכים להיות ההורים שלהם במאה אחוז, ושאף אחד מההורים לא מתגרש מהילדים שלו – זו רק פרידה בין בני הזוג.
• אל תצפו לתגובה מסוימת. יש ילדים שיבכו, יש כאלה שיתחננו שתשנו את דעתכם, ויש ילדים שיסתגרו בתוך עצמם. עליכם להכיל את מגוון התגובות גם אם זה מאוד לא קל, אבל זה תפקידכם כהורים. העצב והצער שלהם לגיטימיים, אז עשו כל מאמץ לשים רגע בצד את מה שאתם מרגישים, ולתת לרגשות של הילדים מקום של כבוד. אפשרו להם לשאול שאלות, אבל היו זהירים עם התשובות. אם אין לכם מושג למה הילד שואל את השאלה, פשוט תגידו "כרגע אני לא יודע, אני אחשוב על התשובה ונדבר על כך מאוחר יותר", וקחו את הזמן להבין מה עובר להם בראש.
  
  
• אם הילדים עוברים דירה בגלל הפרידה של ההורים (דבר שבעיקרון עדיף להימנע ממנו), חייבים לתת להם זמן לעכל את החדשות, לקחת אותם לראות את הדירה מראש, להכיר להם את השכנים, לאפשר לבחור באיזה חדר הם יגורו, או לסדר אותו כראות עיניהם. כל זה יחזיר מעט סדר ושליטה לבלגן שכרגע הם מרגישים ששולט בחייהם.
• גם לאחר השיחה יכולות להיות לילדים תגובות שונות: חלק מהילדים יפתחו התנהגות פראית, התפרצויות זעם, חלק יהיו אדישים ויזלזלו בלימודים, אבל חלק דווקא ינסו להיות "טובים" ומרצים, בגלל תקווה שזה יגרום להורים להשלים או מתוך חשש לאבד את אהבת ההורה העוזב. זכרו שכולם צריכים טיפול מיוחד ותשומת לב, גם אלה "הטובים". חשוב ביותר לשוחח עם הגננת או המחנכת של הילד ולהודיע להם על מה שצפוי לקרות. כך גם הם ידעו להתייחס נכון לשינוי התנהגותי שעלול לצוץ.
  

 לסיכום חשוב לי להדגיש את חשיבות הגישה החיובית. אם ההורים לא יתיחסו לכל עניין כאל אסון, ויחד עם הניסיון הכן להכיל את רגשות הילדים (ואת רגשותיהם הלא פשוטים שלהם עצמם), יהיו בטוחים בכך שיש מקום לאופטימיות ויש יתרונות בכל מצב, גם הילדים יפנימו את התחושה הזו ויהיה להם קל יותר לעבור את המשבר בצורה מועצמת.

 (הכותבת היא פרודה מזה שלוש שנים ואימא לחמישה ילדים בגילאי 6-16)

 ***

המאמר נכתב בחסות עו"ד גירושים יעקב בלס – משרד עורכי דין לענייני משפחה וגירושים.

 

סושי הוא חלק בלתי נפרד מתרבות האוכל היפנית. לרוב הוא גם הייצוג היחיד של המטבח המפואר הזה במערב. גם אצלנו בישראל, אין כמעט עיר בה לא נפתחה עוד סושייה והאמיצים ביננו גם מגלגלים אצות, אורז ודגים לבד בבית.

ביפן, אכלתי סושי עם סטודנטים תפרנים ואנשי עסקים, בהתכנסויות מפוארות ומסיבות כיתה. עקרות בית אורזות מגשיות "בנטו" ליקיריהן וממלאות אותן בסושי קנוי או תוצרת בית. כשהתארחנו אצל משפחה יפנית, כך גם קיבלו את פנינו

מגש סושי הוא ארוחה בפני עצמה, ולרוב, מסתפקים היפנים בשילוב המענג של דגים טריים ואורז רך. הרולים המתוחכמים והיצירתיים הפופולריים כל כך במערב אינם קיימים בכלל ביפן, מה שלא גורע מכמה שהם טעימים. כשזה נוגע לסושי שלו, היפני נוטה להיות מינימליסטי. דגים משובחים, אורז איכותי, ולא הרבה מסביב. מה שמוגש לצד הסושי לא גונב את ההצגה מהכוכב האמיתי.

אלכוהול ושתייה

היפני ילווה לרוב את הסושי שלו בנוזל המיועד לשיפור מצב הרוח: אלכוהול, והרבה ממנו.

בירה קרה היא משקה-לצד-האוכל פופולרי ביותר ביפן.

ומוגשת למיטב זכרוני אף יותר מהסאקה, יין האורז המקומי הנהדר. בקיץ מוגש הסאקה קר כקרח ובחורף, חם.

תה ירוק יפני יוגש לכם לרוב חינם אין כסף כתוספת לכל מזון שהוא. בסושיות הפשוטות אליהן נהגתי ללכת כסטודנטית, עמדו שורות-שורות של מיחמי מים רותחים לצד מיכלי אבקת תה ירוק, בשיטת ההגשה העצמית.

רוטב סויה
את הסושי או הסשימי נהוג לטבול בקערית רוטב סויה אבל גם כאן נבדל המקומי מהמערבי. יפני מסורתי לעולם לא יניח לאורז הצחור לגעת ברוטב הסויה או לספוג אותו אליו. האורז נחשב כטוב ביותר במצבו הטהור והמקורי והוספת מלח, רוטב סויה או כל נותן טעם אחר אליו תחשב (כמעט) לעלבון לטבח. מלבד זאת, היפנים מעקמים את האף מול קערית רוטב סויה המנוקדת בגרגרי אורז שלבטח יצנחו אליהם אם יורטבו. את נתח הסושי שלו יטבול היפני מצד הדג בלבד.

וואסאבי
אבקת (או משחת) הוואסאבי הירוקה והזוהרת היא החריף של היפנים. וואסאבי יוגש לכם בכל סושייה וסושייה, וזה נכון גם לטוקיו וגם לנס ציונה. כל סועד מערבב בקערית ייעודית רוטב סויה ו-וואסאבי לפי סיבולת החריף שלו אך – הידעתם? – שומרי המסורת היפנית ימנעו מלטבול את הסושי שלהם בתערובת; זאת מהסיבה הפשוטה שאת תיבולו של כל סוש וסוש הם משאירים לשף. סשימי שהוא נתחים של דג נא, אפשר ורצוי לטבול בתערובת וואסאבי-סויה, עד דלא ידע.

היפנים משוגעים על חמוצים מכל הסוגים והמטבח היפני שופע בהם. לצד הסושי נהוג להגיש את אותם פתיתים ורודים זרחניים שאתם מכירים מהסושיות בארץ. זה חמוץ, זה מתקתק, וזה טעים. אם היפני היה צרפתי הוא היה מסביר לכם שג'ינג'ר כבוש מנקה את החיך ומרענן אותו לקראת הביס הבא.

מרק מיסו
הפתיחה (או המלווה, היפנים מגישים את כל מרכיבי הארוחה בעת ובעונה אחת) היפנית לכמעט כל ארוחה. למרות שלא זכור לי שהזמנו קעריות מיסו בסושיות יפניות, לדעתי זו הפתיחה המושלמת שתכין את החיך שלכם למסע ליפן. מרק מיסו הוא קליל ומנחם בעת ובעונה אחת ולי אף פעם לא נמאס ממנו.

בשבילי, עצם ההתענגות על מיניאטורות צבעוניות וטעימות שהגיעו אלינו מצידו השני של העולם כבר נותנת לארוחת סושי הרגשה של אירוע מיוחד. לא משנה באילו תוספות הוא מלווה, אני תמיד מוכנה לאכול סושי. הכינו את מקלות האכילה!

***

הכתבה נכתבה בחסות רשת סופר סושי – רשת סושיות עם אופי באזור תל אביב.