חכמה עממית אומרת שפריווילגיות זה לא משהו שמקבלים אלא משהו שלוקחים. לכאורה, מדובר באימרה שלילית – מה פתאום שאנחנו, כאמהות חד הוריות מסורות ומתמסרות, ניקח לעצמנו פריווילגיות? ובכלל, לאילו פריווילגיות אנחנו זקוקות, ומדוע?
הבה נבחן מקרה ממוצע ושכיח – אימא חד הורית לשלושה ילדים. סופר-וומן זה אנדרסטייטמנט לגביה: היא גם מטפלת בבית ובילדים, גם מפרנסת, גם מחליטה את כל ההחלטות, גם נמצאת בקשר עם כל הרשויות, גם מנהלת את הפיננסים של המשפחה, גם פותחת סתימות בכיור וקודחת בקירות. יחד עם זאת, היא שוללת מעצמה כמעט כל דבר שנחשב "מותרות", מרגישה אשמה על "בזבוז" זמן או כסף שהיא מוציאה על עצמה, ובקיצור, היא בעצם גם ראש הממשלה וכל השרים (כולל האחריות והקושי הנפשי שכרוך במשרות אלה), וגם נהנית מהזכויות והפריווילגיות של עובד ניקיון זוטר המועסק דרך חברת קבלן.
מה התוצאה? שחיקה. רוב האמהות החד הוריות מדווחות על שחיקה גדולה שמביאה למחלות פסיכוסומאטיות, עייפות כרונית, דיכאון ועוד. בדיעבד מסתבר, שאילו אותה אם הייתה משקיעה בעצמה מראש, גם מצב משפחתה היה טוב יותר – מה שלא יגרום לה, עדיין, לפרגן לעצמה יותר מדי דברים, כי היא חונכה להיות אם מסורה ולהסתפק בשאריות מהצלחות של הילדים.
כדי לשבור את מחסומי החינוך הטוב שקיבלנו ולהתחיל לצאת ממעגל השחיקה הנוראית, אפשר להתחיל מתרגיל פשוט:
להתבונן בסרטים ישנים שם מוצג אב המשפחה שחוזר הביתה מיום עבודה מפרך בן שבע שעות. אשתו והילדים רוצים, כמובן, לדבר איתו, אבל קודם כל הוא צריך לנוח! בסופי שבוע, כדי להפיג את העייפות, הוא משחק גולף או יוצא לדוג עם חבריו, ובין לבין זוכה לכביסה נקיה וארוחות טעימות שמתאימות בדיוק למה שהוא אוהב.
נכון שזה נשמע נורא אנוכי? אבל היה בזה סוג של היגיון. מכיוון שהאב היה המפרנס העיקרי או היחיד, ואילו היה מצבו לא טוב, כל המשפחה הייתה קורסת כלכלית. התלות העצומה של כל משק הבית במצבו הפיזי והנפשי השפיר של האב, הביאו לכך שהוא נטל לעצמו – וסביבתו תמכה בו לחלוטין בנושא הזה – פריווילגיות רבות שיאפשרו לו לתפקד בצורה טובה לאורך זמן (ועוד כמה פריווילגיות על הצד, אבל אנחנו עכשיו לא בעניין הפמיניסטי אלא בעניין מניעת השחיקה).
אני לא מציעה להעתיק את הדגם הפטריארכלי, אבל אני בפירוש חושבת שאם נתרגל לחשוב על עצמנו כראש המשפחה והמפרנס העיקרי, שטובת כולם תלויה במצב בריאותו הפיזית והנפשית, שחיקתו ושביעות רצונו הכללית, נתיחס אחרת לעצמנו ונלמד לפרגן לאותו "האב הפטריארך" הפנימי שלנו דברים שיאפשרו לו להמשיך להחזיק בתפקיד.
להלן חמישה רעיונות לפריווילגיות שאת יכולה וצריכה לקחת לעצמך – לפחות אחד או שניים מהם – בזכות ולא בחסד, בשמחה ולא באשמה:
-
קחי 10 דקות מנוחה אחרי שאת חוזרת הביתה עייפה מהעבודה (ועמוסה ברגשות אשם על כך שלא ראית את הילדים כל היום, אבל כרגע כל מה שבא לך זה להיכנס למיטה ולרבוץ). ארוחת הערב, כביסה, כלים, שיעורי בית וכל יתר הדברים יחכו עשר דקות ואפילו רבע שעה ולא יקרה להם כלום – בדקתי.
בנוגע לצאצאים, הרי שאפילו ילדים צעירים יחסית, בגילאי 5-6, מסוגלים להבין את ההסבר "אימא נחה כרגע כי היא מאוד מאוד עייפה, עוד עשר דקות אשמח לשמוע איך עבר עליך היום". יש אמהות שפשוט נכנסות למקלחת ברגע של חזרה הביתה, וזה מאפשר להן עשר דקות של שקט, התרעננות ו"החלפת הילוך".
- פעם, ומוטב פעמיים, בשבוע את יוצאת לפעילות שאת אוהבת. תקבעי את זה ככלל של יהרג ובל יעבור, ואחד מעשרת הדברות. פשוט תתארגני ותצאי, בלי קשר לעומס המשימות האחרות ואפילו בלי קשר לכך שהשבוע הילדים אצלך כל הזמן כי האקס בחו"ל. בייביסיטר זו לא מילה גסה וזו השקעה כספית הכי משתלמת שתהיה לך.
- תיפגשי מדי שבוע עם חברה טובה או כמה, על כוס קפה, בירה או מרק דלעת. אפשר להיפגש בבית של אחת מכן כדי לחסוך בעלויות של הקפה בחוץ, אבל אירועים חברתיים קטנים כאלה שוברים את השגרה של בית-ילדים-עבודה-שוב בית. מדי פעם "תגדילו את זה" ותצאו להצגה, למופע או לסרט – כל דבר שיגרום לכן להתרגש ולהתלבש ולהתאפר.
- לפחות פעם בשבוע את מכינה את האוכל שאת אוהבת לאו דווקא את מה שהילדים אוהבים. כן, כן, גם אם מדובר בסלט קינואה. שיתרגלו. ובעיקרון, בארוחת ערב את לא מתרוצצת סביבם אלא יושבת עם צלחת משלך ואוכלת. אני יודעת שזה קונספט חדשני, אבל אם תתרגלי לזה, תראי כמה זה משפיע לטובה על מצבך.
- פעם בשנה את לוקחת חופש מהכול, לנקות לגמרי את הראש. לא חייבים בשביל זה לצאת לחופשה יקרה, אפשר סתם לנסוע לבקר חברה בגליל. מה שחשוב זה להתנתק לגמרי מהעבודה והבית גם יחד, לעשות "reset" למערכת כולה.
כי מגיע לך!
***
המאמר נכתב בחסות עורך דין גירושין יעקב בלס – משרד עורכי דין לענייני משפחה וגירושים.
